ישראל ככל העמים - השבת // עו"ד אברהם פוגל

עו"ד אברהם פוגל (צילום: באדיבות המצלם)

הצעת חוק חדשה עלתה בוועדת השרים, המדובר בהצעת חוק של חברי הכנסת מיקי זוהר, עמנואל טרכטנברג ורחל עזריה להסדרת מעמד השבת בישראל. מעיון בהצעת החוק עולה שהחוק משנה את המצב הקיים בארץ ומבקש לבטל את חוקי העזר העירוניים הנהוגים עד היום ובעצם מבטל את השבת כיום המנוחה הציבורית במדינת ישראל. הצעת החוק מתירה פתיחת בתי עסק, תחבורה ציבורית, מרכזי פנאי ובילוי.

להצעת החוק הנ"ל מצטרפת פסיקת ביהמ"ש העליון אשר פסק בעניין המרכולים בעיר תל - אביב, לא לבטל את חוקי עזר העירונים המקדמים מתן ההיתר להפעלת עסקים בשבת, בהתאם לרשימה שהוקצתה לכל אזור, כך שהפועל היוצא הוא ש - 164 בתי עסק מאושרים לעבוד בשבת.

האיסור החוקי לעבוד בשבתות ובמועדי ישראל מוגן בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, אשר קובע כי מנוחה שבועית של עובד תהא לפחות 36 שעות רצופות ומנוחה שבועית של יהודי תכלול את יום השבת.

החוק קובע כי אסור למעביד להעביד עובד במנוחה השבועית ואסור לעובד לעבוד ביום זה, אלא על-פי היתר משר העבודה (כיום שר הפנים). החוק אוסר להפלות לרעה עובד בשל סירובו לעבוד ביום המנוחה, והמעביד לא ידרוש מעובד להתחייב לעבוד ביום זה כתנאי לקבלתו לעבודה.

חוק זה אינו חריג בעולם המשפט האוניברסאלי. הסדרים בעולם להנהגת יום מנוחה שבועי, הנם רחבים ביותר וכן קיימות אמנות בין-לאומיות מטעם האו"ם וחקיקת דירקטיבה (מעין חוק כללי) של האיחוד האירופי.

מנוחה שבועית לעובדים היא רבת חשיבות ומקובלת ברוב מדינות העולם. החקיקה המבטיחה מנוחה שבועית העשויה להתבסס על אחת משתי מטרות, סוציאלית או דתית ופעמים על שילוב של שתי המטרות יחדיו. ניתן להבחין בין חקיקה המעגנת מנוחה שבועית כחלק מחקיקה הבאה להגן על זכויות עובדים, לבין חקיקה המגבילה פעילות מסחרית בימי מנוחה שמקורה בחקיקה דתית לשמירה על היום המקודש (כל עם ויומו).

קביעת יום מנוחה שבועי משקפת מדיניות חברתית של שמירה על איכות החיים, על כבודו של העובד ועל צלם האנוש שלו. חקיקה המעגנת את הזכות הסוציאלית ליום מנוחה שבועי מונעת ניצול אפשרי בידי מעסיקים שהיו עלולים להעסיק עובד בלי לאפשר לו מנוחה ושעות פנאי.

למנוחה השבועית יש השפעה ברורה על חיי המשפחה, על שעות הפנאי ועל התפתחותו הרוחנית (ולא בהכרח הדתית) של הפרט. כיום אף מקובל לסבור שהגנה על בריאותם של עובדים אמורה לכלול בין היתר הגנה על בריאות נפשם ורווחתם. מכאן ברור מדוע חוקי רווחה אלו רווחים בחלק ניכר ממדינות העולם.

מצורפת טבלה מרתקת מטעם מכון המחקר של הכנסת אשר מתוכנה עולה כי ההוראות בדבר המנוחה השבועית קיימות (לפחות) ב-25 מדינות בהם נקבעה מנוחה שבועית במסגרת חקיקה להגנה על זכויות יום המנוחה.

ברוב המדינות נקבע כי המנוחה תינתן בימי ראשון. לצד קביעת הזכות למנוחה שבועית, נקבעו בכל המדינות שנסקרו חריגים בהם מותר להעסיק עובדים ביום המנוחה, סוג החריגים, היקפם והפרשנות הניתנת להם שונים ממדינה למדינה. ברוב המדינות, במקרים בהם הותרה העסקה חריגה ביום המנוחה, נקבע הסדר מפצה לעובד.

חלק מהמדינות בוחרות לקבוע יום מסוים כיום המנוחה, כאשר בחירת היום מבוססת על מסורת דתית.

החוקים שונים ממדינה למדינה, בחלק מהמדינות הם מוסדרים ברמת חקיקה ממשלתית ובחלקן ברמה המוניציפאלית. חלק מהחוקים כוללים איסורים ספציפיים, וחלקם אוסרים פעילות מסחרית מכל סוג בכל שעות היום או בחלקו.
בשל חשיבותו של נושא המנוחה השבועית, הנושא מוסדר בכמה אמנות בין-לאומיות שבניהם בין היתר:

⦁ אמנת המנוחה השבועית בתעשייה משנת 1921 - התקבל ע"י 119 מדינות העולם.

⦁ אמנת המנוחה השבועית במסחר ובעבודה משרדית משנת 1957- התקבל ע"י 63 מדינות העולם.

שתי אמנות אלו קובעות כי תינתן לעובדים – מנוחה של 24 שעות רצופות לפחות בכל פרק זמן של שבעה ימים. יום המנוחה ייקבע ככל האפשר בהתחשב בימים המקובלים כימי מנוחה על -פי הנוהג או המסורת בכל מדינה. באמנת המסחר נקבע עוד כי יש לכבד ככל האפשר את המנהגים והמסורות של מיעוטים דתיים.

נוסף על שתי האמנות, המחייבות כאמור את המדינות החתומות עליהן, ובכללן ישראל, הוציא האו"ם המלצה בה נקבע כי לעובדים תינתן עד כמה שאפשר מנוחה שבועית של 36 שעות לפחות, והשעות האלה תהיינה רצופות.

בשנת 2003 האיחוד האירופי חוקק דירקטיבה בה נקבעו הוראות בדבר ארגון שעות העבודה, עבודה מרבית ביום ובשבוע, במטרה להגן על בריאותם ובטיחותם של עובדים ברחבי האיחוד האירופי. לפי הדירקטיבה, על המדינות להבטיח כי כל עובד יקבל בכל תקופה של שבעה ימים מנוחה של 24 שעות רצופות.

מקרה דומה לפסק הדין האחרון בעניין המרכולים בתל אביב היה בגרמניה שם החקיקה קובעת כי אסור להעסיק עובדים בימי ראשון (חצות עד חצות) חוק שעות העבודה הפדרלי. במדינות גרמניה התקבלו חוקים המתירים, בנסיבות חריגות, פתיחה של חנויות בימי ראשון מעטים (בין שלושה לשישה ימי ראשון בשנה ימי הראשון הקרובים לחג המולד).

הכנסייה עתרה לבית-המשפט הפדרלי לחוקה בטענה שההיתר לפתיחת חנויות בימי ראשון במדינת ברלין רחב הרבה יותר מההיתר בשאר המדינות, בית-המשפט קיבל את העתירה וקבע כי החובה להבטיח מנוחה בימי ראשון ובחגים צריכה להביא לכך שימים אלו יהיו באופן מובהק ימי מנוחה מעבודה. חריגה מכלל זה צריכה להתבסס על טעם עובדתי שמצדיק זאת. האינטרס הכלכלי של בעלי החנויות, וכן האינטרס של הקונים בפתיחת החנויות, אינם מספקים.

כמו כן בית-המשפט מציין בפסק הדין כי להגנה המוקנית בחוקה לימי ראשון יש תוכן דתי המבוסס על המסורת הנוצרית, אך היא משרתת במקביל מטרה חברתית בעלת אופי חילוני. ההגנה על ימי ראשון וחגים אינה מקדמת רק את חופש הדת, והבטחת יום מנוחה מעבודה מגינה על זכויות יסוד כמו הזכות למשפחה ולבריאות.

במקום שעם ישראל על אדמתו, יתהדר במתנת השבת אשר מדינות העולם השכילו רק במאה שנה האחרונות ליצור חקיקה דומה לחוקי השבת, תחת זאת פועלים גורמים מיליטנטים – "אבירי החופש" המייחסים לעצמם "ליברליות", אשר בשאיפתם "ישראל ככל העמים" יוצרים מצב אבסורדי בו בהם מקדמים את מדינת ישראל לעבר "עם לבדד ישכון" ללא מנוחה, ללא תנאים סוציאליים, ללא רווחה, ופוגעים בכבוד האדם וחירותו.