שנת 1913, טרום מלחמת העולם הראשונה. בארץ מתחולל מאבק איתנים. הנהלת "עזרה" בברלין מחליטה שבטכניון שיפתח בחיפה, מדעי הטבע ילמדו בגרמנית. "מלחמת השפות" ניצתת. בין הראשונים לחתום על מכתב המחאה התובע את עלבון השפה העברית היה אבי מורי הפרופסור יוסף יואל ריבלין ז"ל.
למורים המתפטרים אין איפה ללמד ואין איך ללמד. את שיעורי ההוראה הם מעבירים בחוצות העיר על מדשאות ותחת עצים. שם הם מקימים את בית המדרש למורים העברי בראשותו של דוד ילין. שם מלמדים עברית בעברית. עבור אבי, רגע הקמת בית המדרש למורים העברי, היה רגע מכונן. דווקא מחויבותו העמוקה לעברית ולזהותו שלו מגבירה בו את הרצון לבנות גשר אל האחר, אל התרבות והזהות השכנה, הערבית. הוא לומד את הערבית על בוריה ועוסק ביצירת הגשר, בין העברית לערבית, בין האסלאם לדת היהודית.
שנת 2014, מערכת החינוך העברית עומדת איתן על שתי רגליה, אבל אתם המורים מרגישים לעיתים, במלחמה, בודדים בחזית. כל אחד מכם הוא מצביא בכיתה של ארבעים ילדים דעתנים ותוססים, אתם עומדים יציבים וחדורי שליחות מול האלימות שגואה מפעם לפעם ומגלה פנים קשות של הסתה ולעיתים אף גזענות. אתם נלחמים על ערכים, על עקרונות. אתם נלחמים על הבית של כולנו, ועל היכולת לחיות בו יחד.
במלחמה שלכם אין אויבים. במלחמה שלכם אם לא כולם מנצחים, כולם מפסידים. המערכה שלכם דורשת מכם להיות צוק איתן של סובלנות ומתינות, לשמש דוגמא ומופת לכך, שגם בימים הקשים האלה, אפשר וצריך אחרת, בהקשבה ובכבוד. על כתפיכם מונחת אחריות כבדה, בפניכם משימה קשה- אך לא בלתי אפשרית.
מורים יקרים. אנו מפקידים בידכם את האוצר היקר ביותר שיש לעם בישראל: את עתידו. אנחנו נותנים בידכם הטובות את המשימה המורכבת, מחד לטפח בילדינו זהות ישראלית ייחודית להם, ומאידך להכשיר אותם לחיים בסביבה אזרחית משותפת. בכם ובהם, אנחנו תולים את תקוותינו ואת חלומותינו.
אתם, חוד החנית במאבק על עתידה וזהותה של מדינת ישראל, היהודית והדמוקרטית. כמחנכי הדור הנפלא והמורכב הזה, אני מבקש מכם, אל תתפשרו. אפשר לחנך לגאווה לאומית ולזהות תרבותית ובאותה נשימה למחויבות דמוקרטית ולסובלנות דתית. אפשר להילחם על העברית ולהכיר על בוריה את הערבית, ולהיפך.
בפתח שנת הלימודים החדשה אני מאחל לכם שתצליחו לחנך ולא רק ללמד. שתטעו את אהבת האדם ואהבת החינם באדמתה של הארץ הזאת.
היו ברוכים בשליחותכם. שנת לימודים פורייה.