קהל רב של חסידים ואנשי מעשה השתתפו אמש (שלישי) בסעודת ההילולא רבתי שנערכה בבית המדרש המרכזי 'חקל יצחק' בשכונת רמב"ש ד', לרגל ההילולא של הרה"ק בעל ה'חקל יצחק' מספינקא זי"ע שהשנה מציינים את שנת ה-80 להסתלקותו במעלות קדושים וטהורים במחנה השמדה אושוויץ.
לכבודו ולזכרו של בעל ההילולא, הקים נכדו האדמו"ר מספינקא ישיבה על קברו בשכונת רמב"ש ד', מוסדות תורה תפילה וחסד הנושאים את השם הקדוש "חקל יצחק".
וכך ביומא דהילולא התכנסו ובאו אברכי הכוללים ובני הקהילה לסעודת הילולא בראשותו של האדמו"ר מספינקא, המאציל מהודו על כל תושבי השכונה, בהיות בית מדרשו 'תל תלפיות' לכל מבקשי ה'.
בעל 'החקל יצחק' היה מגדולי רועי החסידות בדור שלפני החורבן, בית מדרשו היה בית ועד לחכמים, חסידים מכל הונגריה היו מגיעים לבית מדרשו להסתופף בצילו ולחזות בעבודת הקודש שלו בתורה ובתפילה. שרידי החסידים היו מספרים בערגה על עבודת התפילה שלו, איך היה אומר ברגש את 'והאר עינינו בתורתך', וקטעים נוספים מתוך התפילה, ולהט הקודש הותיר בהם חותם לעשרות שנים.
למרבה הכאב נעקד על קידוש ה', ועלה בסערה השמימה יחד עם שאר הקדושים והטהורים על מזבח העקדה במחנה אושוויץ , לדאבון כל לב לא הותיר אחריו אפילו אוהל קבורה בו יוכלו להתפלל, ולשפוך שיח בזכותיה דיצחק עקידתא, אך התקיים בו 'אין עושים נפשות לצדיקים דברים הן הן זכרונם', ותורתו נלמדת בכל היכלי התורה והחסידות, כמו כן בשנה האחרונה הוקם בבית שמש בית מדרש ע"ש וזכרו הטהור, בית מדרש היחיד בארץ שנקרא בשם "חקל יצחק".
במרכז סעודת ההילולא פתח האדמו"ר בדברות קודש במשנתו של בעל ההילולא, ואלו תורף דברי קודשו: "בפרשתן, פרשת בהעלותך מסתיימת עם מעשה מרים, ונכתב עליה: 'והעם לא נסע עד האסף מרים', והמתינו לה שבעה ימים עד שהתרפאה מצרעתה. ובמה זכתה לכך? מפרש רש"י: 'זה הכבוד חלק לה המקום בשביל שעה אחת שהתעכבה למשה כשהושלך ליאור, שנאמר 'ותתצב אחותו מרחוק'.
עוד חיש האדמו"ר: "לימוד נפלא יש כאן על מידת הכרת הטוב שיש לחוש לכל מי שגומל חסד ומטיב לזולתו. גם אם יבוא השואל ויאמר שמרים עמדה מרחוק כשהניחו את משה בתיבה, מתוך דאגתה אליו, דבר המושרש בלב כל אחד כלפי קרוביו, אחיו ואחיותיו, למרות זאת המתינו מיליוני בני אדם במשך שבעה ימים רצופים, כהכרת הטוב למרים על אותה שעה שהמתינה לראות מה יארע עם משה אחיה".
"מהותה", הוסיף האדמו"ר הנערץ: "של הכרת הטוב, היא מהותו הפנימית של יהודי. מידה זו היא מרכזית בהוויית חייו, כל ברכה, כל תפילה, כל הודיה להשי"ת, היא הכרת הטוב על הררי טובה ועל תילי תילים של שפע ושל חיים ושל הכל. המלים הראשונות שיהודי מוציא מפיו בבוקר, הם: 'מודה אני לפניך' - הכרת הטוב לבורא כל העולמים על הנשמה שהחזיר בו. וכן כל הברכות שיהודי מברך במשך היום, הם כולם ממידת הכרת הטוב. הרי לנו שללא הכרת הטוב, חסר באידישקייט".
הוסיף האדמו"ר וביאר דב"ק, בעומדו על מידת הכרת הטוב שראו אצל בעל ההילולא ואביו ה'אמרי יוסף': "רביה"ק ה'אמרי יוסף' זי"ע בימי חורפו חי בדחקות נוראה, לימים כאשר הרחיב לו השי"ת, היה עומד ומחלק יום יום מזון ומחיה לעניים, וכל זאת מתוך רגשי הכרת הטוב להשי"ת על אשר הרחיב לו. כך בנו אחריו מרן בעל ההילולא ה'חקל יצחק' זי"ע המשיך בדרכו והפליא לעשות בחלקות צדקה כאשר דלתו פתוחה בפתח מיוחד לעניים בכל עת ושעה. החסדים והצדקות שעשה הגיעו מתוך מידת הכרת הטוב להשי"ת, וכך גם חינך את ביתו אחריו ואת תלמידיו וחסידיו, לחיות עם הכרת הטוב, להכיר ולהוקיר טובה קטנה או גדולה".
"כל זאת מלבד גדלותו של ה'חקל יצחק' ושקידתו העצומה בתורה. אנשים שהגיעו באישון לילה אחרי חצות ברכבת לסעליש בה הקים את בית מדרשו, ובדרכם הביתה עברו על פני חצרו של רבינו, היו שומעים את קול תורתו מהדהד בחזקה. אחד ממשמשיו, סיפר כי בנעוריו הזדמן לו לפעמים להקיץ בשעה שתים ומחצה אחרי חצות, והבחין מבעד לחלון שהרבי לומד בחדרו רענן ומלא חיות, וזאת למרות שבאותו לילה קיבל אנשים עד השעה אחת עשרה, רק אז ננעלה דלת חדרו, ומיד ניגש אל תלמודו בשקידה מופלאה".
"שמעתי מפי חסידים שהסתופפו בצלו, כי בעת לימודו היה רבינו ממש כלפיד אש, כל חושיו היו שקועים בלימוד התורה, ולא ידע מהנעשה סביבו. אף כשנסע להינפש במעיינות-מרפא, היה מעשה שהעיר לו נכדו שהתלווה אליו, כי הרופאים הזהירו שמחויב לטייל בחוץ כדי לשאוף אוויר צח, ובהכרח עליו להפסיק מעט מלימודו לשם בריאותו. נענה לו רבנו: "פתח, אפוא, את החלון ואשאף מפה את האוויר הצח, ונוכל בינתיים לעסוק הלאה בלימודנו מבלי להיבטל". והיה לן בעמק הלכה בסוגיה של "עד נעשה דיין" כל אותו לילה.
בהמשך דברות הקודש הרחיב הרבי על קדושת השבת בהיכלו של בעל ההילולא, ואמר: "כל עבודתו בתורה ובצדקה היו כולם כהכנה לשב"ק, כפי שדרש ה'חקל יצחק' בפרשתנו את הכתוב 'בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות', המנורה רומז לאור התורה, ועיקר הארת התורה הוא בשבת שנקראת 'פני המנורה', והכנה לשבת צריך לעשות ג' ימים לפניה, דהיינו בימים ד' ה' ו', שאז קונים נפש רוח ונשמה להתכונן לשבת, ובימים שאחר השבת א' ב' ג' מאירים הנפש רוח ונשמה שקיבלו בשבת".
בסיום הדברים הדגיש האדמו"ר, ואמר: "בית מדרשנו נוסד ע"ש ולזכרו ובדרכו הקדושה של רבינו ה'חקל יצחק' זי"ע, בכדי שנוכל לעשות ביחד הכרת הטוב להקב"ה במחשבה דיבור ומעשה, להודות להשי"ת על כל דבר, הן במחשבה, הן באמירה, וכן בפעולות טובות במעשה למען הכלל והפרט, וזה היסוד של בית מדרשינו".
את דברות הקודש סיים הרבי בברכות לרוב: "יעזור השי"ת שבזכות רבינו בעל ההילולא יתבטלו כל הגזירות רעות מכל ישראל, כפי שפירש זקיה"ק ה'חקל יצחק' בפרשתנו 'ויעש כן אהרן' ופירש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. יש צדיקים שמבטלים את הגזירות, כפי שאמרו חז"ל הקב"ה גוזר וצדיק מבטל, אבל יש צדיק במדרגה גבוהה מכך, שהוא בבחינת עושי רצונו ואינו מבטל גזירות, רק הקב"ה נמלך ומתייעץ עימו מראש אם לגזור או לאו, וכפי הסכמתו הקב"ה גוזר ומקיים. וזהו 'להגיד שבחו של אהרן שלא שינה' שלא היה צריך לשנות את רצון ד' ולבטל את גזירותיו, אלא הקב"ה נמלך עמו מראש, כי הוא בבחינת עושי רצונו, ולכך נתפלל בצוותא שזכותו יגן על כלל ישראל ובמהרה נראה בישועת ה'".
האדמו"ר הרחיב בהמשך בסיפורי הוד מבעל ההילולא, וכה סיפר:
סיפר לי הרה"ח ר' אייזיק ווייס שיחי' ששמע מהרב יוסף יעקאב ז"ל שהיה איש רב פעלים להעמדת הדת על תילה. בימי נעוריו נסע פעם לשבות בצלו של ה'חקל יצחק', וסיפר כי בליל שבת כאשר הרבי אחז את הגביע לעשות קידוש, פתאום הגיעו אליו בבהלה נכבדי העיר וביכו לפניו כי הנהר שעובר בעיר עולה על גדותיו ויש חשש כבד כי אם זה ימשך כך, הנהר יכול להציף את כל העיר רח"ל. הרבי כאמור כבר אחז את הגביע בידו לעשות קידוש, אך למול הדאגה עצר מעט ואמר: "חז"ל אומרים כל האומר ויכלו נעשה שותף עם הקב"ה", ואף נאמר "ששותף מה שעשה עשה", אם אני בדרגת 'שותף' אייני יודע, אך אם אני בדרגת שותף אבקש מהקב"ה שהנהר יירגע וישוכו המים"... והנה לא עברו דקות ספורות וכבר הגיעו לבשר כי הנהר יסב לאחור והייתה הרווחה.
את הסיפור הבא סיפר הרה"ח ר' אברהם חיים ויזל אשר אביו הרה"ח ר' אייזיק לייב ז"ל, הגיע לשנת בר המצווה בשנת תש"א, המצב היה קשה ויהודים פחדו לנסוע מעיר לעיר, אך עם זאת סבו שהיה מחסידי ה'חקל יצחק' לא ויתר ונסע עם בנו אייזיק לייב אל הרבי בכדי שיניח לו את התפילין בפעם הראשונה. לאחר התפילה הרבי שתה כוס קפה, ואחרי שסיים נותר בוץ של קפה בתחתית הכוס. הושיט הרבי את הכוס לחתן בר המצווה ואמר לו שישתה מזה, אך הוא כילד רגיש חש אי נעימות לשתות את שיירי הקפה. נענה ואמר לו הרבי: "תשתה מהשיריים שלי וכך יישאר ממך שיריים"... הנער שתה מעט מהקפה, ואכן נותר יחידי מכל משפחתו הענפה שנכחדה בשואה.
סיפר זקיני האדמו"ר בעל ה'שיח יעקב': רבינו בעל ה'חקל יצחק' היה מקבל מדי יום כשלש שעות קבלת קהל ובשאר שעות היום שקד על תלמודו. פעם לאחר שעת קבלת הקהל הגיע אשה בוכייה ודפקה על הדלת, אך הרבי לא פתח לה. באותה עת ישב הרבי ולמד גמרא עם חברותא, והמשיך בתלמודו למרות הדפיקות, אך האשה לא הרפתה עד כי החברותא אמר לרבי כי ההוא לא סוגל ללמוד כך. אמר לו הרבי אם כך לך לדלת ותשאל אותה מה בקשתה. סיפרה האשה כי בעלה נפל למשכב במחלה קשה והיא מבקשת שהרבי יבטיח לו ישועה. ביקש הרבי לשאול מה שמו של הבעל, ושמו היה שמעון, ואמר הרבי 'להבטיח אני לא יוכל, אבל אני לומד עתה גמרא, אלמד 'תוספת' בסדר של סופי התיבות שמעון בכדי שיעמדו לזכותו ולרפואתו. חזר החברותא עם הדברים אל האשה, אך היא לא הסכימה לברכות, היא רוצה הבטחה. הרבי לא הסכים להבטיח אם כי אמר לשותף כי אין לה מה לחשוש וכי החולה יבריא בקרוב. האשה לא אמרה נואש והמשיכה לדפוק, אך הרבי לא הסכים לפתוח שוב את הדלת. החברותא ששמע את דברי הרבי כי החולה יבריא שאל אם הרבי יודע שהוא יבריא, למה מסרב להבטיח לה ישועה. אסביר לו ה'חקל יצחק': "אני כבר מהרגע הראשון שראיתי את השם שלו הבנתי הוא יבריא, אך לא רציתי לומר לה, שכן אם הייתי אומר לה היא הייתה רצה אח"כ בכל העיר ומספרת כי בעלה הבריא בזכות ברכת הרבי, בה בעת שזה לא נכון, ואדרבה מילים שכאלו אף יכלו להזיק לו, ולכן לא הסכמתי להבטיח דבר".
בסיום השולחן הטהור, עברו כל הציבור לברכת לחיים לפני הקודש | תיעוד