רבי נחמן – פרשת שמות
רוצה גאולה? תצעק!
גלות מצרים – היתה קשה ונוראה, והיא מתארת את כל הגלויות, וכשעם ישראל לא יכלו יותר, הם – צעקו ונגאלו, וכך תראה הגאולה הקרובה.
האור נולד דווקא מהחושך - הכי גדול!
דווקא בחושך של מצרים, נולד משה רבנו שהביא את האור:
"ותלד בן ותירא אותו, כי - טוב הוא"!
ה'טוב' נולד בחושך, אבל - בהסתרה.
ונקרא 'משה': "כי מן המים משיתיהו" – יעוד חייו מתבטא בשמו:
הוא שט בתיבה ויורד לעומק מי מצרים, שהם - מים זדונים, כדי:
להעלות את הנשמות ש'נפלו' למקומות נמוכים, ולגאול את ישראל.
לעלות - משמד לרצון
בת פרעה מושיטה את ידה לתיבה שביאור, ומצילה אותו, והוא מכניס בה הרהורי תשובה עד שהתגיירה.
בת פרעה מתגיירת, ובכך התורה רומזת על כוחו הגדול של משה רבנו:
שעתיד להעלות כל אחד מישראל - משמד לרצון.
'שמד' בגימטריא - 344, ו'רצון' - 346, ומשה רבנו בגימטריא – 345.
משה רבנו הוא באמצע, בין השמד לרצון. אומר מוהרנ"ת, שהדבר מסמל שצדיקי הדור כמשה רבנו עסוקים:
"להוציא כל הנופלים, ממים הזדונים, ממי המבול".
משה רבנו – מושיען של ישראל בכל הדורות
משה רבנו וצדיקי כל הדורות, יכולים להעלות כל אחד – מכל 'נפילה', אפילו אם הוא כמעט הגיע למצב של 'שמד', כיצד?
יש להם כח לעורר בכל אחד 'רצון' עוצמתי - ולהתקרב לה' יתברך!
למשה רבנו יש כח לעמוד בין שני קצוות קיצוניים - 'שמד' ו'רצון':
ולהצית בכל אחד את אש הרצון – שיכיר שהוא נמצא בתהום, ולהחדיר בו:
רצון אמיתי לצאת מ'תהום' העבירות, ממייצר הנפש - לגאולה!
רק כשעם ישראל נאנח ומגיע לייאוש מוחלט מהעבודה הקשה, הוא תופס את אומנות אבותיו: "ויצעקו אל ה'"!
שובב! מה אתה עושה?
בימי השובבי"ם בת קול יוצאת משמים, וקוראת:
"שובו בנים שובבים"!
אומר מוהרנ"ת, לכן בימים אלו יותר חשוב:
לצעוק חזק לקב"ה - ולבקש על גאולה.
"בנים שובבים" – כשאנו מתנהגים כמו ילד שובב חסר 'דעת' - הגאולה מתעכבת, אומר מוהרנ"ת, שהדבר דומה לאדם שהולך בעולם:
"משוגע ושובב ממש, כמו שנאמר: "וילך שובב בדרך ליבו".
מגדיר 'שובב': אדם שלא מרחם על עצמו, והולך אחרי תאוות ליבו.
הוא מוכיח, שהוא לא חושב על תכלית חייו - ולא מתעורר!
מי שמבין שהגיע למצב שדומה לאחד שנפל לתהום, הוא – חייב לצעוק לקב"ה שירחם עליו, כי:
הצעקה תוליד בו 'דעת' ומוחין חדשים, שהם:
"עיקר הגאולה בכלל ובפרט – בכל אדם ובכל זמן".
תצעק – ותגיע גאולתך!
אתה 'שורד' את היומיום, ושוכח שאתה חיי בגלות, עד שנדמה לך שככה מתנהלים חיים נורמליים...
והאמת היא -שאתה לא יודע שאתה בגלות, כי - ששכלך נרדם!
מי שבגלות – אין לו 'דעת', ולכן, הוא לא חושב! כי:
אם היה לו דעת, הוא היה צועק - ונגאל!
כמו ילד שובב שמשתובב, שלא מבין: את תוצאות מעשיו...
ונחנו מה?
האם גם ילד שובב יודע - לצעוק? מתי?
מכירים ילד שובב שמשתולל, עד - כמעט שגעון?
השובב הזה, יכול לרוץ בשדה פתוח, כשראשו - תקוע בעננים...
והוא מביט לשמים ורואה מטוס חולף, אבל – לא רואה שהוא נופל לבור...
אביו הזהיר אותו מבורות, אבל, הוא שוכח ולא חושב, וממשיך לרוץ בהתלהבות ושובבות אחוז 'אמוק', עד שפתאום...
בום! הוא נופל לבור עמוק – ומתחיל לצעוק!
הוא המום, אבל - לא נבהל, הוא רק בודק שאין בבור נחשים או עקרבים, אבל, כשיורד חושך... הוא 'מתפכח' משכרונו:
השכל שלו קולט, שהוא במצב מסוכן - ומתחיל לצעוק!
אף אחד לא שומע אותו, והוא - ממשיך לצעוק, יותר חזק...
והוא קולט, שאם הוא לא יצעק מעומק נשמתו, הוא יישאר / יגמר שם לנצח...
האנחה מולידה – דעת!
"ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם" – האנחה הולידה 'דעת' וזה קורה, בדיוק כשכמעט – הכל אבוד!
הצעקה של עם ישראל היתה, כשהגיעו למ"ט שערי טומאה:
ורגע לפני שנכנסו - לשער החמישים!
אם תצעק – גאולתך תגיע!
יש לכל אחד, איזה צעקה 'חנוקה' נסתרת:
שאם תרשה לה לפרוץ, גם – גאולתך תפרוץ!
כדי לצעוק, צריך להפסיק להעמיד פנים, ולהכיר בעובדה שאתה עומד ליפול ל'תהום' חייך, והצעקה:
תקרע את כל המסכות והדמיונות של חייך, ותצא – לגאולה!
אתה חי ב'גלות' ובהישרדות, ומשדר – שהכל טוב!
רק אם תקרע את ה'קליפות' והמסכים שחוצצים בתוכך, ותתעורר מהתרדמת:
ותצעק צעקה מעומק הלב, שמוכיחה – שאין לך עוד כח להכיל את הכאב, ואתה אבוד - ב'חוסר אונים' מוחלט!
הצעקה הזאת – תגאל אותך מכל צרותיך!
כמה לצעוק? עד – שישמע, יחוס וירחם!
אומר מוהרנ"ת, שעם ישראל היו צריכים לצעוק הרבה, עד שהקב"ה שמע את צעקתם:
"ויבחר משם קול נעים וזך, להמתיק את כל הדינים מעלינו".
"ותעל שוועתם" – ונמתק הדין ונושעו!
אתה צועק – אתה נושע!
הקב"ה מחכה שתצעק, כדי – לגאול אותך!
אתה לא יכול לגאול את עצמך, הקב"ה – גואל אותך!
תצעק! וכימי צאתך ממצרים – אראנו נפלאות...
שנזכה במהרה, אמן!