מדברים הרבה על הסברה חרדית, ומה אפשר לעשות כדי לשפר את התדמית כלפי הציבור הכללי. אני מוצא את עצמי באחרונה תוהה האם הבעיה היא תדמיתית בלבד, או שאולי ישנה בעיה מהותית. אולי הבעיה אינה בשיווק, אלא במוצר עצמו. בכנות, אין לי תשובה פסקנית, אסתפק רק בכך שאחלוק את שאלתי ברבים.
ככלל, כל רעיון בתחילת הדרך אין דרך לדעת אחריתו אלא באמצעות ההיגיון וההשערה, רק בפרספקטיבה של זמן ניתן לבחון האם עמד בצפיות או כשל בהן. כך גם אל יחסה של היהדות התורנית כלפי המדינה, ואופן יחסי הגומלין אתה היו בגדר השערה בתחילת הדרך. רק במבט לאחור כעבור עשרות שנים של קיום המדינה, ניתן לבדוק האם ההשערות הראשוניות עמדו במבחן המציאות.
הגישה החרדית מימים ימימה היא של הגבהת החומות והתבדלות, כדי לעמוד מול רוחות חדשות. כך גם הייתה בתחילה הגישה של החרדים כלפי המדינה הציונית, אך בסופו של דבר רק העדה החרדית ונטורי קרתא התמידו בגישה זו. הדרך המרכזית שיוצגה בידי אגודת ישראל – ולימים גם 'דגל התורה' וש"ס - נקטה בקו של שיתוף פעולה עם המדינה, וניסיון להשפיע על הציבוריות שלה יחד עם קבלת תקציבים ממשלתיים. בשנים הראשונות קו זה הביא דיוידנדים נאים, התקציבים הממשלתיים בנו מוסדות תורנים בקנה מידה שלא היה לו תקדים בהיסטוריה היהודית. באירופה מספרם של לומדי התורה היה זעום ביחס לבעלי הבתים, ובחסות המדינה היחס התהפך – רוב בוגרי הישיבות הנם אברכים.
דא עקא, מעורבות במנגנון המדינה הוא לעולם הדדי, השתתפות הנה בהכרח מעורבות, מעורבות הנה בהכרח דו סיטרית, על כל שקל שהמדינה נותנת היא דורשת השפעה. האתגר של המפלגות החרדיות תמיד היה איך לקבל כמה שיותר, להשפיע כמה שיותר ובד בבד לאטום כל אפשרות להשפעת המדינה על המגזר החרדי. בתחילת הדרך, כאשר התקציבים היו קטנים והציבור החרדי היה מצומצם, אפשר היה לנקוט בקו זה. עם השנים, זה הפך לבלתי אפשרי. מרגע שהציבור גדל, אי אפשר לקיים מערכת יחסים חד צדדית. בעל המאה הוא בעל הדעה, וכאשר באים בדרישות גדלות והולכות לבעל המאה אך לא נענים לדרישותיו בהכרח יגרום הדבר להפסקת התקציבים, או לחילופין לזעם מצטבר.
קבלת תקציבים תוך העמדת דרישות יחד עם התעלמות מכל דרישה נגדית יצרה הלך רוח ציבורי חריף נגד הדת, מפלגות אנטי דתיות זכו לפופולאריות עצומה. הם מרגישים שהם מממנים, אך ריגשותיהם לא זוכים בהתחשבות ודרישותיהם לא נענות. אינני נכנס למהות הדרישות, מידת הצורך שלהן, ההצדקה שלהן וכו'. בין אם זה נכון ובין אם זה שגוי, זוהי התחושה הנוצרת. המדיניות של השפעה על אחרים, קבלת תקציבים מהם אך חסימת כל השפעה שלהם אינה ברת קיימא לאורך זמן. או שהתקציב יפסק, או שהתדמית תישחק. הוכח כי בלתי אפשרי גם לאכול את העוגה, גם להשאיר אותה שלימה וגם לשמור על שם טוב ולהיות האיש הנחמד.
בפרספקטיבה של זמן, נראה שצדקו אנשי העדה החרדית. הדרך היחידה לשמר את החומות היא באמצעות התבדלות מוחלטת, תוך התנזרות מכל השפעה ומכל תקציב ממשלה. כתוצאה מדרכם, כיום בעדה החרדית אדישים לחלוטין להחלטות הממשלה. גם היחס של הציבור הכללי כלפיהם מהול באדישות ונטול שנאה, הם הרי לא לוקחים דבר אז מה טעם לבוא אליהם בדרישות?
חלקתי מחשבה זו בזמן האחרון עם מספר ידידים, ובין התגובות שקיבלתי הייתה תמיהה שהרי גדולי ישראל תמכו בקו זה. קטונתי מלחלוק על רבנים, רק חשוב לזכור כי גם ענקי עולם חלקו על קו זה, והעדה החרדית העמידה גדולים וגאונים משלה. דעת תורה יש מכאן ומכאן, ולא ניתנו הכלים בידנו לאמוד תורתו של מי גדולה יותר ודעתו של מי קובעת יותר. אמנם, ישנם עיתונים המתיימרים להכתיר את זה כ"מרן", את זה כ"גדול" ואת ההוא כ"מאור הדור", אך דעת עיתון אינה דעת תורה ועל עיתון בהחלט ניתן לחלוק. רצוי אפילו.
השאלה הראויה והקשה שצריכה להישאל היא לא איך לשפר את התדמית החרדית, אלא האם בכלל ניתן לשפר את התדמית תחת המדיניות הנוכחית, אולי צדקו נטורי קרתא?
- לטור הקודם של דוד רוזנטל: לא גזירה, לא גיוס ולא נעליים
הצגת כל התגובות