שני מאמרים בנושא גיוס בני הישיבות לצה"ל, פורסמו השבוע ב"כיכר השבת" על ידי אנשים המזוהים עם הציונות הדתית, הרב אמנון בזק ואריה יואלי, ואילצוני שוב לעצור את לימודי הסדירים כדי לקיים מצוות: "ענה.....", "הוכח תוכיח", "לא תגורו", וכן למנוע את הטעיית הציבור בססמאות ובמילים גבוהות אשר אין להם כל ביסוס הלכתי.
הנושא של גיוס בני הישיבות הוא אכן תחום שלא רבים מגדולי ישראל התייחסו אליו בהרחבה בתשובותיהם, ולא תמיד נכנסו לדיון עמוק בסוגיית מלחמת מצווה והחובה או הזכות להתגייס או להימנע מגיוס, סוגיות שרבני הציונות דשו בהם לאורכם ולרוחבם בעשרות מאמרים וספרים שעברתי עליהם, ומסקנתם היא שבימינו יש למלחמות ישראל דין מלחמת מצווה עם כל המשמעויות שלה.
לפני כשנה הייתה לי הזכות להיכנס לעומקם של דברים, ופרסמתי שני קונטרסים "תורתו אומנותו" ו"מלחמת מצווה", העוסקים בכל הסוגיות הצבאיות מבחינה הלכתית וכן מבחינה היסטורית ופוליטית, ושם הפרכתי את כל הטענות נגד העולם החרדי והנהגת בני הישיבות שלא להתגייס, והעיקר, שאין בכלל בימינו דין מלחמת מצווה.
קראו עוד:
הוכחותיי לטענה זו שאין בימינו מלחמת מצווה הוסקו מדברי הרמב"ם, הרמב"ן ופוסקים אחרים. מדבריהם עולה, שלא כל התקפה של אויב והתגוננות מפניה נהפכת למלחמת מצווה (ובוודאי לא מצב של שגרה כפי שאנו נתונים רוב ימות השנה ורוב שנות קיום המדינה), וכדי שמלחמה זו תוכרז ותוכר כמלחמת מצווה חייבים לחול מספר תנאים: א) רק בזמן שבית המקדש קיים. ב) צריך שיהיו אורים ותומים. ג) מלך ישראל, ויש אומרים, אף סנהדרין.
תנאים אלו מובאים ברמב"ן במצוות ל"ת שלו (מצווה י"ז בשכחת הלאווין) ושם הצריך שיהיו אורים ותומים. ברמב"ם בהקדמתו למצות [ר"ב: - ד'.] הצריך את שאר התנאים, וזה לשונו: "ולפרסום העניינים האלו כולם אצל רוב האנשים, כל מצות עשה או לא תעשה שתהיה תלויה בקרבנות, או בעבודות, או במיתות בית דין, או בסנהדרין, או בנביא ומלך, או מלחמת מצווה, או מלחמת רשות, לא אצטרך שאומר בה "וזאת אין אנו חייבים בה אלא בפני הבית", כי זה מבואר ממה שזכרנו".
בפועל תנאים אלו לא קיימים היום, אך גם אם נאמר שיש דין מלחמת מצווה בימינו (ויש פוסקים הסוברים כן, בעיקר מהציונות הדתית), למרות העדר האורים ותומים ושאר התנאים, עדיין צריך שיתקיימו תנאים אחרים (כמובא בפוסקים) כדי שבני הישיבות יפסיקו את לימודם ויתגייסו לצבא. א) דווקא בזמן שהאויבים עומדים מצד אחד והישראלים מצד אחד. ב) דווקא כשכל ישראל יוצאים למלחמה אז כולם חייבים לצאת, ואין פטורים לאף אחד כמו שקיימים במלחמת רשות. ג) דווקא אם אין מספיק חיילים להילחם במלחמה, ולכן הם צריכים גם חתן וכלה ות"ח, (אך אם יש חיילים אז פוטרים קבוצות מסוימות, כמו חתן וכלה ות"ח).
במציאות, בימינו אין מצב שעומדים צבא מול צבא בכל רגע נתון ובמצב של היכון למלחמה, לכן לא שייך התנאי הראשון (גם אם נאמר שיש ביטחון שוטף בגבולות לאורך כל השנה מפני חדירת אויבים, מדובר בכמות די קטנה של חיילים ולא כל ישראל). המציאות מראה עוד, שאחוז החיילים המשרתים והנלחמים בפועל בזמן שגרה ובמלחמה הם אחוזים בודדים מכלל האוכלוסייה. לפיכך, אין זה מתאים לקריטריונים של "כל ישראל" וכד', ולכן גם אם המלחמה מוגדרת כמלחמת מצווה לפי התנאים הקיימים, עדיין בני הישיבות פטורים.
בכל מקרה, לגבי בני הישיבות, דעת רוב ככל הפוסקים הן מהחרדים והן מהציונות הדתית, שבני הישיבות פטורים מגיוס גם אם המלחמה מוגדרת כמלחמת מצווה, כך שגם אם כל התנאים יחולו, כגון: מלחמת מצווה, שכל עם ישראל מתגייסים, עדיין בני הישיבות פטורים. הבולטים מגדולי רבני הציונות הדתית הסוברים שאף במלחמת מצווה בני התורה פטורים משירות בצבא הם: הראי"ה קוק, תלמידיו הגדולים הגרי"מ חרל"פ, הרב יצחק אריאלי, הרב משה צבי נריה, וכן הגרי"א הרצוג והרב מרדכי אליהו זכר כולם לברכה (אני אפילו לא מביא כאן את דברי הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פרק י"ג הלכה י"ב, שכותב שבני התורה פטורים מלשרת בצבא, אלא אני מביא כאן את ראיותיי מרבני הציונות הדתית דווקא).
הקמת ישיבות הסדר חרדיות
הרב אמנון בזק הציע במאמרו להקים ישיבות הסדר חרדיות, ובו ישלבו החרדים לימוד תורה עם צבא. הכותב כנראה לא מודע לדעותיהם של רבני הציונות הדתית בדור הקודם ולכן הציע את רעיונו, לפיכך אביא לו תקציר מדבריהם.
כל גדולי רבני הציונות הדתית של הדור הקודם, כאשר הם נשאלו מה עדיף – ישיבות הסדר, או המשך לימודים ברצף בישיבות גבוהות? השיבו פה אחד שאין להשוות את הערך של ישיבות ההסדר לזה של ישיבות גבוהות, והישיבות הגבוהות הם העיקריות להגדלת התורה, ואילו ישיבות ההסדר הן שניות בערך המדרגה, וכל מי שיכול להמשיך וללמוד תורה ודאי שעדיף וחייב, כי לימוד זה מגן על עם ישראל יותר משירות צבאי. הרבנים הם: הרב צבי יהודה קוק הכהן, הרב ח"י גולדויכט, הגרי"מ חרל"פ, הרב יצחק אריאלי, הרב שלמה יוסף זוין, הרב שאול ישראלי, הרב חיים דוד הלוי, הרב אברהם שפירא, הרב מרדכי אליהו, הרב מרדכי צוקרמן.
אז אם ראשי ישיבות ההסדר מודים בחשיבות קיום הישיבות הגבוהות ובערכם הרם מול ישיבות ההסדר, מי הוא זה ואיזה הוא אמנון בזק שיחלוק עליהם. לימוד תורה ברצף ובמסגרת הישיבות הגבוהות הוא העדיף והרצוי.
הרב משה צבי נריה, מייסד וראש ישיבות בני עקיבא, אבי דור הכיפות הסרוגות, במאמרו הנפלא והמחזק כל בר דעת, ובפרט בני תורה, בשם "בני הישיבות וגיוסם", הדגיש את הערך של לימוד התורה ברצף, וזה לשונו: "אף עתה שזכינו לעצמאות מדינית, עדיין אין עובדה זאת כשלעצמה מבטיחה את הרציפות הרוחנית של האומה. רוח האומה עודנו זקוק - ותמיד יהיה זקוק - לטיפוח מסור ולהגנה מתמדת, ואין אנו יכולים להרשות לעצמנו דילול המעיינות. גם המסתפקים במינימום של תודעה יהודית להמונים, צריכים לדעת כי אלה לא יגיעו למינימום של הנחלת יהדות, אם לא יהיו בתוכנו יחידים המגיעים למקסימום.
צבא הגנה לישראל שומר על הגוף, והישיבות על הנפש. צה"ל מגן על היהודים, והישיבות מגינות על היהדות".
"שקידה בתורה והרציפות של הלימוד היא מטרה כשלעצמה. הוא הדין התמדה באיכות - ההשתקעות הגמורה בעולמה של תורה, זהו ערך מיוחד לעצמו".
"היוצא מאוהלה של תורה ספק אם יהיה מסוגל לחזור אליו. לא משום שכוח משיכתו של אוהל התורה חלש הוא, אלא משום שדרישותיו קשות ומרובות. לא קל לעמוד בעול תביעותיו היום יומיות.
כשם שבקרית פלדה לא תתכן הפסקה באישו הלוהטת של תנור היציקה, וכל ירידה ממעלות החום הגבוהות פוגעת בכושר ההיתוך, הוא הדין בישיבה. הפסקה כלשהי, יציאה לעולם אחר, מורידה את המתח ומעבירה את כל התחושה הפנימית לפסים אחרים, לימוד לסירוגין יכול לפגוע קשות במהות הלימוד, להוריד את המתח הגבוה".
"יהא ברור: בני הישיבות בזמננו אינם רואים את שחרורם כזכות אלא כחובה, וגם אם אצל חלק מהם הופכת הדחייה לשחרור - לא משוחררים הם, אלא משועבדים הם למשמרת - הקודש בישראל. כל זמן שהם ממשיכים בלימודם, בגיוסם לתורה - אין מגייסים אותם לצה"ל, כדרך שאין מגייסים חייל שבחיל - רגלים לחיל - האוויר".
לצערנו, אין לנו עודף של בני תורה, אין לנו עודף של חלוציות רוחנית. עם כל מאמציהם המרובים של ראשי הישיבות - לא רבים הם בני התורה. הם מועטים. פחות ממה שנחוץ. אין לימוד תורה שלמה ומגמות חומריות יכולות לדור בכפיפה אחת. בהתנגשות שביניהן, לרוב יד השואפים לקריירה על העליונה, ומספר הממשיכים בלימוד תורה בישיבות לא גדול הוא.
קשה לחנך לחלוציות רוחנית, בדור של דחף לרמת חיים גבוהה. אם שרדו לנו שרידים - נשמור עליהם מכל משמר. הם נחוצים לנו, חיוניים לאומה. גם בשעת חירום, אפילו כשהסכנות המוחשיות נמשכות תקופה ארוכה יותר, אין לפגוע במוסדי דור ודור אשר האומה כולה בנויה עליהם, אשר להרוס אותם קל, ולחזור לבנותם קשה מאוד. נדע להוקיר את שבט לוי, המוותר על תועלת חומרית, כי יודעים אנו להעריך את בני קהת, נושאי ארון - הברית.
ובת קול מכרזת ואומרת: "אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי"!
המציאות מראה שגדולי תורה יצאו ויוצאים רק היכן שלומדים בתורה ברצף, וההתנתקות מספסל הלימודים אפילו לתקופה קצרה מביאה בסופו של דבר להתנתקות מוחלטת מלימוד תורה במקרה הטוב, ובמקרים אחרים התוצאות אף חמורות כמובא לקמן.
בספר נחלי בא-גד (עמ' 1029) לרב יוסף בא גד, מייסד וראש ישיבת נחלים (לשעבר) הביא סיפור המראה בעליל מה קורה כאשר מתנתקים מהישיבה, ומשלבים תורה עם דברים נוספים, וזה לשונו: "בכוונת הדור הצעיר במפד"ל היה לפתוח במרכזי הערים השונות "ישיבות ערב", בהן ילמדו קבוצות צעירים דתיים כבוגרי הסדר וכד' לפחות אחת לשבוע. רבנים ידועי שם נתנו ברכתם ליוזמה, ואף הביעו נכונות להשתתף בהעברת שיעורים. רבים התפעלו מהתוכניות, ברכו עליה ואמרו "כל הכבוד".מה קרה בשטח? מודעות על הכוונה לפתוח ישיבות ערב פורסמו מספר פעמים בעיתונות. בחור דתי ודינמי פקד בתי עשרות חברים, אם לא יותר, במטרה לצרפם לקבוצות הלימוד. הישגיו – 15 תלמידים בכל גוש דן!!! בו לפי הערכות למעלה מ-700 בוגרי ישיבות הסדר. מרבית החברים אליהם פנה ברכו על היוזמה אך "ברחו" מהשתתפות במפעל. הסיבה הנפוצה: "אני עסוק מעל הראש. אתה יודע. אוניברסיטה, עבודה...". ולימוד התורה, מה יהא עליו?
עוד הביא שם הרב את "עמדת תצפית" של ד"ר מוטי בר לב, וזה לשונו: "למעלה מ-80% מבוגרי ישיבות ההסדר פונים לרכישת מקצוע אקדמי. ב-"בר אילן" לפחות, הם באים ללמוד על כסף ומשפטים. 4% בלבד לחינוך. נורה אדומה".
השירות הצבאי מהווה אף סכנה רוחנית למשרתים, ובזמן שהם באים להגן על עם ישראל מפני סכנות גשמיות הם מאבדים את יראת השמיים שלהם.
קלקולים רוחניים בצבא
הרב בזק כותב שההצדקה היחידה לאי גיוס לצה"ל היא החשש מקלקול בצבא, אך הוכחתי כבר לעיל שזוהי לא ההצדקה היחידה וזו לא הצדקה אלא זו הלכה, הלכה שבני התורה פטורים ממש מכל שירות צבאי אם אכן תורתם היא אומנותם. אך אני רוצה להוסיף שלא רק בני תורה פטורים ואינם צריכים להתגייס, אלא כל אדם שיש בו יראת שמיים יש לו בעיה להתגייס היום לצה"ל, וזאת בגלל הקלקולים הנוראיים הקיימים בצה"ל.
לא לחינם הגדיר בן גוריון את צה"ל "כור ההיתוך של החברה הישראלית". כי הוא ידע את מה שאמר כבר אריסטו "שהאדם הוא יצור חברתי", דהיינו שהאדם מושפע מאוד ממראה עיניו וממשמע אוזניו. מטרתם של הדוחפים חרדים לגיוס לצה"ל היא, כדי לשלבם בחברה הישראלית במטרה לחלן אותם, או להפכם ל-"דתיי מחמד" ומשם הדרך לחילוניות קצרה.
הרב משה צבי נריה בספרו מאורות נריה (עמוד 251), התריע על קלקולים נוראים אלו שבצבא, וזה לשונו: "צה"ל הינו צבא קטלני גם בימי שלום. מדי שנה מפיל הוא עשרות קרבנות רוחניים. בחורים רבים הנכנסים לצבא כשומרי מסורת עוזבים אותו לאחר שרות של שנתיים, כשמן המסורת לא נשאר ולא כלום". לאור דברים קשים אלו, ולאור דרישת רבני ישראל ממוסדות הצבא שמי שאין תורתו אומנותו והוא צריך להתגייס, אז חובה שהמסגרות תהיינה מתאימות לאופי החיילים הדתיים והחרדים, אך לא כך הוא במציאות. בתכניתי "חד וחלק" ברדיו קול ברמה, העליתי השבוע חיילים ששירתו ומשרתים בצבא במסגרת השח"ר, והם סיפרו שם על דברים נוראיים שקורים עם החילים היראי שמיים, שמתגייסים בתור יראי שמיים ולאחר תקופה קצרה מאבדים את כל או רוב רוחניותם.
בספר קוממיות לארצנו (עמ' 424) להרב צוריאל משה דן הרב, מדוע הרצי"ה שינה את דעתו ולאחר מלחמת העצמאות דגל שבני הישיבות ימשיכו ללמוד בישיבות במקום להתגייס לצבא? אחד מנימוקיו היה, וזה לשונו: "ואפשר שהרצי"ה שינה דעתו מפני שהתפרסם מאוד, שאחוזים גבוהים של המתגייסים נטשו שמירת התורה, וחלק רב נהיו מחללי שבתות. הכל מפני אוירה מובהקת של שנאת דת אשר שררה בימים ההם, לא כך היה המצב בתש"ח".
עוד בספר קוממיות לארצנו להרב משה צוריאל (עמ' 424), הביא הרב שאלה ששאל את הדיין המפורסם הרב שמואל דביר, לגבי תלמידי ישיבות הסדר ששאלו אותו, אם להתנדב לקורס קצינים ולהאריך בשנה את שירותם בצה"ל, וכן אם יש לדחות את שנות שירותם?
ועל כך השיב לו הרב:
"א - התורה הבטיחה: "כי ה' אלוהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך, ולתת אויביך לפניך" (דברים כ"ג, ט"ו) אבל זאת בתנאי של "והיה מחניך קדוש ולא ייראה בך ערות דבר". אבל כאשר יש בנות המשרתות בצה"ל, ויש מהחיילים הצעירים הנכשלים מפני זה בהרהורים אסורים, או בהגרוע מכך, שוב אין השכינה מגינה ח"ו על החיילים. כיון שכך, הרי אנו שולחים את אותם השואלים לסכנה שהיא יותר גדולה ומאיימת. (הערה של הרב צוריאל): ומה היה עונה הר"ש דביר על מצבנו היום, שמפני חינוך מושחת סידר המטכ"ל שהבנות ישרתו גם ביחידות קרביות, גם בתוך טנקים גם באוירונים, גם בצוללות. וכבר הרבה מהחילוניים התלוננו על קלקול האוירה הכללית במוסר ירוד. וכל זאת חוץ מהנוהל הנפסד של "מדריכות ספורט", אשר כל נבון יבין הנזק שבכך. הרי זה נכלל "בערוות דבר" שבפסוק הנ"ל)".
קדושת המחנה היא התנאי להשראת שכינה במחנה ישראל, ואם אין קדושה אין השראת שכינה, כנאמר (דברים כ"ג, ט"ו): "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".
לצערי הרב, מהיכרותי את צה"ל "מתוכו" בתור חייל (לשעבר) בצה"ל ומעדויות של חיילים היום, המצב הרוחני הוא ירוד ביותר ומהווה סכנה רוחנית לכל מי שמתגייס. הוא מהווה גם סכנה פיזית לחיילי צה"ל עצמם, כפי שראינו שאין השכינה שורה במקום שאין קדושה. תפילתנו לה' שישיב את הקדושה לתוך צה"ל, ושצה"ל יהיה כפי שצבא יהודי צריך להיות ואז ישרתו יראי שמיים שאינם לומדים תורה כל היום.
המסקנה היא חד משמעית, מכל גדולי ישראל, ומכל גדולי רבני הציונות הדתית ללא יוצא מן הכלל, ערך לימוד התורה ברצף בישיבות הגבוהות, הוא גדול יותר מאשר שילוב צבא עם לימוד תורה.
צה"ל לא זקוק לחרדים ויש די והותר ב"ה. אך עם ישראל זקוק ללומדי התורה כי הם אינם רבים, וחילול ה' כפי שכתב הרב בזק באי התגייסות לצבא, אינו נקבע על פי מה יאמרו החילונים חילול ה' נקבע על פי ההלכה, ורק היא זו שקובעת מהו חילול ה'. חילול ה' למשל זה כאשר לא לומדים תורה, או כשמסלפים את התורה, או כאשר מנסים למצוא קודם חן בעיני אדם לפני מציאת חן בעיני ה'. לימוד תורה הוא קידוש ה' הגדול בעולם, והוא קיום העולם.
למרות המסקנה הברורה שערך לימוד התורה ברצף בישיבות הקדושות הוא גדול יותר, אין אני בא חלילה וחס להמעיט בערך בחורי ישיבות ההסדר, הזוכים במקרים רבים לקדש שם שמיים בשירותם הצבאי. מטרתי היא להראות ולחזק את מעמד לומדי התורה הן בקרב הציבור הכללי, והן בקרב הציבור הדתי, אשר לפעמים גם בקרבו מתעוררים ספיקות לגבי עדיפות השרות הצבאי או לימוד התורה, ולפעמים יותר מזה הם אלו שעומדים בחזית המתקיפים בצורה קשה את בני הישיבות.
כל זמן שבאים ומתפארים בבני ישיבות ההסדר, שהם משלבים את השירות בצבא עם לימוד תורה, אין אני בא לטעון על כך דבר, זו זכותם וחובתם של אלו שאינם יכולים, או אינם רוצים ללמוד תורה ברצף. אך כאשר יש דתיים הבאים ומסיתים כנגד בני הישיבות דרך ישיבות ההסדר, בטענה שהנה יש אפשרות לשלב גם תורה וגם צבא, לאלו אני בא להשיב:
א) ראו מה אומרים רבני הציונות הדתית, על לומדי התורה ברצף ואינם מתגייסים.
ב) ראו שכיום מלבד 75 ישיבות ההסדר, יש 19 ישיבות על פי "הסדר מרכז", הדוחים את שירותם הצבאי לשנים רבות, ולבסוף מתגייסים לשירות צבאי מקוצר, וחלקם אף אינם מתגייסים כלל.
ג) מדוע הם מתגייסים לישיבות הסדר ומשרתים שירות מקוצר של 16 חודש ולא 36 חודשים כמו כל חייל, הרי אנו במצב של מלחמת מצווה, ובמלחמת מצווה צריכים כולם לצאת למלחמה, ולהימנע מכל פעולה אחרת אפילו של מצוות.
ד) אם אתם סוברים שרק בכוח הזרוע ניתן לנצח את האויב, אז בכלל למה צריך "הסדר", הרי אתם סוברים שניצחון משיגים רק בכוח, אז לכו על זה עד הסוף ולא בצורה חלקית. ואם אתם מאמינים שבכוח לימוד התורה אנו מנצחים, אז שבו ולימדו תורה בלא שירות בצבא.
ה) הרי קיימא למדנו שבמלחמת מצווה העוסק במצווה פטור מן המצוות, האם אתם אינכם מקיימים מצוות ועסוקים כל היום במלחמת מצווה, אתמהה!!
ו) במלחמת מצווה נאמר שחתן יוצא מחופתו, האם היום אין חתונות בציבור הציוני דתי? האם אנו רואים חיילים הנסים מחופתם לשדה הקרב?
ז) מדוע בכלל אנשים עובדים, מטיילים וכדומה? הרי לשיטתכם המצב הוא מצב חירום מאין כמוהו, ואסור לעשות דבר לבד ממלחמת קודש נגד צר הבא על ישראל! אלא הוא שהוכחתי, שבימינו אין למלחמות הגדרה הלכתית של מלחמת מצווה, וממילא כל הדברים שנאמרו במלחמת מצווה משתנים, והפטורים שמונהגים במלחמת רשות חלים גם היום על הראויים לכך. וכן שירות סדיר אין הוא מוגדר כמלחמת מצווה, כי בפועל המצב העכשווי אינו מוגדר כמצב מלחמתי של גדר מלחמת מצווה.
יצא המרצע מן השק
לאחר כותבי כל זאת, מתוך אמונה כנה שרבני הציונות הדתית בני דורנו אכן מאמינים (לדעתי טועים בגדול) שהמלחמות בימינו יש להם דין מלחמת מצווה ולכן השירות הוא חובה מדין ההלכה, הגיע לידי ספר "דת הציונות" להרב יואל אלחנן, ובו ציטוט של הרב יהודה עמיטל ז"ל מראיון בספר המופת ("ספר המופת – אנשי מופת ומעש בישראל", בעריכת מיכאל בר זוהר, הוצ' משרד הביטחון, התשמ"ט, עמ' 94). הרב עמיטל מוגדר בספר כ"אבי ישיבות ההסדר", ומוצג כראש הישיבה הראשון ששלח את בחוריו לצה"ל. הרב נשאל: למה הסדר? וזו תשובתו: "הבעיה הייתה שאי אפשר לחנך לציונות בלי שירות בצה"ל. חשבנו גם שאם כל הרבנים וגדולי ההלכה לא ישרתו בצה"ל, יעמיק הניכור בין הנושאים בעול בטחון המדינה לבין עולם התורה. יתרה מזו: במרוצת הזמן ניקלע למצב מביך, שכל מנהיגיו הרוחניים של הציבור הציוני דתי יגיעו מן הישיבות שבהן אין משרתים בצה"ל, ושהם עצמם לא נשאו נשק מימיהם".
היוצא מדבריו, שהשרות בצבא הוא לא בגלל מלחמת מצווה ולא שום נימוק הלכתי אחר, כל הסיפור הוא "חינוך לציונות", חשש מהעמקת הניכור בין דתיים לחילונים וכדומה, ובשביל זה מוטב, ואם צריך גם לסגור את הגמרא, וללכת לצבא. האם לזאת יקרא דעת תורה או יחסי ציבור? ומה השלב הבא, נתיר גם איסורים כדי למנוע ניכור בין דתיים לחילונים? נתיר נישואי תערובת עם גויים, כדי למנוע ניכור עם גויים? היכן הגבול? זה מה שקורה כאשר מערבים רגשות עם הלכה. נגיעות עם הלכה.
לאומיות עם הלכה, וכבר אמר רבי אלחנן וסרמן ה' יקום דמו: "דתיות לאומית – זוהי עבודה זרה בשיתוף".
אופס! כמעט שכחתי את דברי הליצנות של עורך אתר סרוגים שאמר: "מזל שדוד המלך לא היה חרדי", כי דוד ואנשיו לא היו נלחמים אלא נשארים בישיבה". דבריו הם דברי הבל וליצנות הנובעים מבורות ועם ארצות, המושתתים על אותה השקפה פסולה מבית המדרש של הציונות הדתית. אלו דברי כפירה ופגיעה עצומה בגדולי ישראל זצוק"ל, החל מהחזון איש, הרב ש"ך, הרב עובדיה יוסף וכל גדולי ישראל, באומרו שאם נלמד תנ"ך חצי שעה ביום נשנה את השקפתנו ונגלה תפיסת עולם חדשה. וכי השקפת עולם נלמדת ונגזרת מחצי שעה לימוד תנ"ך? השקפתו של הכותב כנראה בנויה ומושתת מלימוד חצי שעה תנ"ך ביום, לעומת גדולי ישראל הבונים את השקפתם מעמל של 24 שעות ביממה, 365 ימות החמה, ולא רק חצי שעה תנ"ך אלא עמלים עמלה של תורה בכל תחומי התורה, שבכתב ושבעל-פה.
ובאשר לטענתו שהנה ראינו גדולי עולם שנלחמו כמו דוד המלך ועוד, זו לא טענה והפוסקים דנו בכך ותירצו שעשו זאת מדין מפקדי צבא: "חובתם של בני לוי הייתה מדין מפקדי וראשי העם להימצא בצבא המלחמה, גם הרא"ש (הוריות י"ג) כתב: "לפי שהוא ראש עורכי מלחמה וחיי ישראל תלוין בו", וכן להורות ולהדריך את העם ככהן המשיח שחיזקם ואימץ לבבם, וכן עשה מלחמה בשביל רבים. וכן אצל פנחס נאמר (סנהדרין דף ק"ו) שחיי ישראל תלויין בו ("בר תלתין ותלת שנין בלעם חגירא כד קטיל יתיה פנחס ליסטאה". רש"י – "כד קטל יתיה פנחס ליסטאה - שר צבא, ואפילו קטליה אחר כל המלחמה נקראת על שמו"), ואף משה יצא והרים ידיו כלפי מעלה, וכמאמר חז"ל (מסכת ר"ה דף כ"ט) "וכי ידיו של משה עושות מלחמה".
כמו כן, מה ההשוואה בין דורות העבר כמו דורו של יהושע ודורו של דוד לדורנו? אז כמעט כולם היו יראי שמיים ות"ח, וגם אם שילבו תורה עם מלחמה - אחרים ישבו ולמדו תורה כנגדם, כמובא במסכת סנהדרין (דף מ"ט): "אלמלא דוד – לא עשה יואב מלחמה, ואלמלא יואב – לא עסק דוד בתורה". רש"י – אלמלא דוד – שהיה עוסק בתורה לא עשה יואב מלחמה, אבל זכותו של דוד עומדת לו ליואב במלחמותיו של דוד", אך בימינו שבעוונות הרבים, מיעוט קטן מהעם יושבים ועוסקים בתורה (רק 38 אלף מקבלי דיחוי) למה לפגוע בהם? במקום להיאבק בשביל אותו מיעוט שמגן על עם ישראל בתורתו, אנשים מהציונות הדתית נהיו הרודפים הגדולים נגדו.
יצויין, חלק נכבד מהציטוטים שהובאו במאמר זה נלקחו מהקונטרס "תורתו אומנות" ו"מלחמת מצווה". ניתן להוריד אותם כאן.
הצגת כל התגובות