בשישי האחרון הובא למנוחות תושב שכונתנו, סרן אלון סאקאג'יו הי"ד, מפקד בסיירת חרוב. אלון נפל כשהרכב המבצעי עלה על מוקש בג'נין, תוך שהצליח בתעצומות נפש ותושייה בלתי נתפסת, להציל את חבריו לצוות .
כרבע שעה (!!!) לפני צאת הלוויה מביתו, הבנתי כי מסע הלוויה יחלוף על פני בית הספר היסודי "מדעים ויהדות" בדרך אל בית העלמין הצבאי.
בהחלטה של רגע, למרות שלא היינו ערוכים לכך, קמנו ועשינו מעשה , הצוות החינוכי תפס פיקוד, ומאות התלמידים ירדו מהכיתות, יצאו מבית הספר וניצבו על הכביש הראשי , בסדר מופתי, ב"משמר כבוד" מכובד ומכבד, עם דגלים וכרזות, לכבודו של אלון, בדרכו האחרונה.
•
כשהגעתי השבוע לבית האבלים, הבנתי כמה היה חשוב ומשמעותי, הנוכחות וההשתתפות של התלמידים, להוריו היקרים, למשפחתו הנכבדה, ולכלל המשתתפים בהלוויה.
ההורים ארווין ודוריה שיחיו' שיתפו בסיפור חייו, המוטו שלו היה: פחות דיבורים, יותר מעשים!
נחשפתי לחלק מהצוואה המצמררת שאלון השאיר בנייד שלו: "אני לא מתחבר למילים הגבוהות שמפרסמים על כל חייל שמת... אני מאמין במעשים ובדברים בפועל ואני מאמין שעשיתי כל מה שיכולתי בשביל לשמור על האנשים והמקום שאני הכי אוהב.
"תהיו אנשים של מעשים לא של דיבורים".
במשך שנותיו הקצרות, אך המלאות, היה המסר הזה נר לרגלו, אם כמפקד כאשר תמיד שאף וחתר לפעולה ("כמעט אף פעם לא שמעו אותו בקשר") בעזרה לזולת בכל תחום, מבלי שנדרש לכך, ובכל נושא, היה ראשון לעשות מה שצריך, ותמיד תמיד בשקט, בהצנע לכת, בלי דיבורים מיותרים!
•
פרשת השבוע – פרשת "מחלוקת קורח ועדתו" חשבתי לסכם את הנושא במשפט אחד: משה איש של מעשים - קורח איש של דיבורים.
משה רבינו, איש של עשיה! וכפי המובא בתלמוד כך הכריז כלב כשחזר עם המרגלים: הבה נתבונן מה "עשה לנו" בן עמרם (משה) הוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והאכילנו את המן. אכן, משה רבינו כל הזמן עשה ופעל!
ואילו קורח ועדתו, במה היה כוחם? בדיבורים! רעש וצלצולים, תעמולה ובלגן, ובמילה אחת: דמגוגיה! במקום לעשות ולהועיל, הם עסקו בדיבורי סרק, בליצנות, בציניות, ובכך המיטו על עצמם חורבן. ואולי זה גם נרמז "מידה כנגד מידה" בעונש שקיבלו, כשהארץ פצתה את פיה, והם נבלעו בפי האדמה שאולה.
נקבל על עצמנו ללכת בדרכו של אלון הי"ד, למעט בדיבורים ודיונים חסרי תכלית.
לא לדבר אחדות אלא לעשות אחדות.
די עם פרסומי רהב ומסרים מושכי תשומת לב, נעודד רק עשייה חיובית, בפועל.
כדברי המשנה באבות "אמור מעט ועשה הרבה!".
•
ישבתי השבוע עם מורי לקירוב לבבות הרב אברהם גרינבוים יו"ר קרן וולפסון, וחברי ר' ישראל מאיר רביץ סמנכ"ל הקרן, בשלב מסוים הצעתי להם לצאת לאזור השמורה בחוף גדור שבדרום מערב חדרה שם במרחב הפתוח, הלב ייפתח והחשיבה תהיה צלולה יותר... הם לא סירבו.
נהגתי על רכב תואם שטח. בדיונות, היה קצת קשה, אך התקדמנו. רגע לפני הסיום, בעיקול האחרון בואכה חוף מכמורת, עצרתי לשבריר שניה במקום הלא נכון, והתחלתי להתחפר...
נבוכותי מהסיטואציה, עסק ביש, הם ממהרים לפגישה נוספת בצפון, והכל תקוע! ניסיתי ככל יכולתי, ושום דבר לא זז... התקשרתי לידידי ר' ציון בסה האלוף בחילוץ, קיבלתי כמה טיפים, אך הרכב לא השתכנע...
יצרתי קשר להזמנת חילוץ והבנתי שזה ייקח כמה שעות... הסקתי כי כנראה העזרה משמים תגיע בדרך אחרת... לא בדיבורים, לא בעצות, ולא ברעיונות חילוץ ממרחקים.
נשאתי את עיניי בתפילה ובתקווה ובביטחון התחלתי לפעול, למעשה. איך? אני עצמי לא יודע... שברתי ימינה ואח"כ שמאלה, קדימה ואחורה, וכך, בלי שום הסבר, מצאנו את עצמנו בחוץ...
בשבילי זה היה עוד שיעור על החובה לעשות ומשמים יסיעו.