עמוק בתוך חודש אדר שמרבים בו בשמחה, ערב ימי הפורים, רציתי לשתף בסיטואציה אקטואלית שנתקלתי בה במסגרת הפרויקט הנפלא "ניצוצות - שיעור אחר" שיסד ידידי מר אורי שנער, קהילת מתנדבים שפועלת לעורר השראה בקרב כלל התלמידים במדינת ישראל, בהובלת ד"ר קרן רז נצר וגב' שרון יהושע התוכנית פותחת בפני התלמידים מרחב אפשרויות למימוש עצמי, באמצעות רצף מפגשים מגוונים, שמעניקים דוגמה אישית ומעורבות חברתית, בעיקר בנקודות שלא מגיעים אליהן במסגרת הפורמלית של בתי הספר.
במסגרת זו ערכו בחט"ב אצלנו מפגש שכלל הרצאה מרתקת ודיאלוג עם דביר בנדק, שבעיני הוא אחד השחקנים הטובים והמצחיקים ביותר בישראל...
דביר מוכר כפרזנטור של בנק כבר כמעט 15 שנה, ושחקן מרכזי בסדרה המפורסמת "סברי מרנן", שממש מתאימה למה שאנחנו מנסים לעשות ב"מדעים ויהדות" בכלל, ובתיכון יש"י – יחד שבטי ישראל.
העלילה מתארת משפחה עם מבנה עדתי מעורב וייחודי, והפרקים מציגים מפגש משפחתי שמרכזו הוא קידוש על היין באמירת 'סברי מרנן' על ידי עורך הקידוש, וסעודה משפחתית חגיגית. אבל לא על זה באנו לדבר כעת...
דביר העביר לילדים הרצאה מרתקת על חלומות, ועל האחריות של כל תלמיד לעם ישראל כולו.
מה שתפס אותי בעיקר במפגש איתו הוא החיבור של דביר עם המסרים שהוא מעביר. אנחנו מכירים את הסיפור על אדם שהגיע אל הרופא וביקש ממנו תרופה נגד עצבות, הרופא מסביר לו שהתרופה שלו היא הצחוק, והוא מציע לו לגשת לתיאטרון העירוני שבו נערך בימים אלו קרקס נהדר של ליצן מדהים, מהרגע שהוא עולה לבמה הקהל כולו פורץ בצחוק... האיש עונה לרופא, אני יודע, דוקטור, אני הוא הליצן...
שמתי לב כי אצל דביר זה ממש להיפך. מדובר באדם מלא בתוכן, עם לב ענק ורגיש, ומתוך האישיות שלו הוא ממלא גם את האחרים ו'מדביק' אותם בשמחה שלו!
•
מעניין לעניין, בתלמוד מסופר על רבי ברוקא שהתהלך עם אליהו הנביא בשוק. שאל רבי ברוקא את אליהו "האם יש כאן בשוק אדם שהוא בן עולם הבא?". השיב לו אליהו "לא". בינתיים עברו בשוק שני אחים. הצביע עליהם אליהו ואמר: "אלו בני עולם הבא".
שאלם רבי ברוקא "מה מעשיכם?".
השיבו לו: "אנשים בדחנים אנחנו (שמחים ומשמחים בני אדם. רש"י), מבדחים אנשים עצובים, וכשיש שניים שיש ביניהם מריבה, אנו טורחים להשלים ביניהם על ידי דברי בדיחותא".
התבוננתי בעצמי, מה הוא באמת העניין המיוחד שבזכותו זכו אותם אחים להיות בני העולם הבא?
באווירת הימים, ובהשראת 'סברי מרנן', חשבתי כי בעצם האפשרות ההלכתית שאדם יכול לקחת גביע יין ולהוציא גם את שאר המסובים בקידוש, היא מכוח ערבות ההדדית של כל ישראל, וכמו שהמקדש עצמו חייב בקידוש, כך הוא חייב גם שכל עם ישראל יצא ידי חובת קידוש, נמצא אפוא שהערבות ההדדית היא זו שנותנת את האפשרות לעשות קידוש גם בשביל אחרים!
ומכאן נבין גם כי תחושת האחריות ההדדית הזו למען הכלל, מחייבת להשרות אווירה שמחה בין כולם, לדאוג למצב רוח מרומם גם בין אלו שמתפתחת מריבה ביניהם, וכדי שלא תיווצר כזו... והעיסוק הזה חשוב כל כך עד כדי שמי שעוסק בו זוכה לתואר הנכסף בן העולם הבא!
ואני בטוח שהגלגל הזה עובד גם בכיוון השני... מי שמשמח את האחרים, הקדוש ברוך הוא משמח אותו.
וכעת, לקראת פורים, ימי משתה ושמחה, אני מכריז על יוזמה מקורית, מתוך ערבות הדדית, ושיתוף של כל קוראי הטור יחד, נרים יחד כוסית אחת לפחות... ונכריז: 'סברי מרנן', וכולנו נענה 'לחיים'... לחיים טובים ולשלום!
לחיי חיילינו, לחיי החטופים, לחיי הפצועים , לחיי בני הישיבות, לחיי עם ישראל בכל מקומות מושבותיהם, בבריאות, בשלווה ובשלום!
לחיים, לחיים... יהודים - יחד שבטי ישראל.
הצגת כל התגובות