מפארמה לתל אביב: המוזיקאי העולמי וקשריו עם העם היהודי

פרק א'

כפי שכתב הביוגרף שלו, הארווי זאקס: "הוא גרס, שהופעה איננה יכולה לנחול הצלחה אמנותית כל עוד אין מבססים אחדוּת כוונות בין כל המרכיבים: זמרים, תזמורת, מקהלה, בימוי, תפאורות ותלבושות".

טוסקניני היה ידוע בקשריו החמים עם העם היהודי ובהתנגדותו הנחרצת לפאשיזם ולאנטישמיות. מתוך התנגדות עזה לפאשיזם האיטלקי והגרמני, טוסקניני סירב לנצח בפסטיבל ביירוית ב-1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון. ואחרי הסיפוח הנאצי של אוסטריה (האנשלוס) דחה גם את ההזמנה להופיע בפסטיבל זלצבורג ב-1938.

שיא ביטוי הזדהותו עם העם היהודי התרחש בשנת 1936, כאשר נענה לבקשת הכנר היהודי ברוניסלב הוברמן וניצח על קונצרט הפתיחה של התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית (כיום הפילהרמונית הישראלית) בתל אביב. טוסקניני אף הופיע עם התזמורת הצעירה בירושלים, בחיפה, בקהיר ובאלכסנדריה, והעניק בכך לגיטימציה בינלאומית חשובה לתזמורת החדשה בארץ ישראל המנדטורית.

קשריו החמים עם העם היהודי הובילו לצערנו גם לנישואי תערובת של בתו ונדה, בשנת 1933 לפסנתרן היהודי-רוסי הנודע ולדימיר הורוביץ. מדובר באיסור חמור (הגם שהורוביץ היה מתבולל ובעייתי נפשית מבחינת מוסד הנישואין ואכמ"ל).

עם עזיבתו את אירופה בשל התנגדותו למשטרים הפאשיסטיים, יצא טוסקניני לארצות הברית. שם הקימו למענו, בשנת 1937, את התזמורת הסימפונית של רשות השידור הלאומית, עמה הופיע וסייר באופן קבוע עד שנת 1954, ברדיו ובטלוויזיה של אמריקה. הופעות אלה הפכו אותו לכוכב הניצוח הראשון של תקשורת ההמונים המודרנית.

בשנת 1949 הוענק לו התואר סנאטור לכל החיים בסנאט הרפובליקה. טוסקניני פרש בגיל 87, מאוחר בהרבה מהמקובל.

ארטורו טוסקניני נפטר ב-16 בינואר 1957 בניו יורק, בגיל 89. גופתו הוחזרה לאיטליה ונקברה בבית הקברות הגדול במילאנו.

לאות הוקרה לתרומתו המיוחדת לתרבות המוזיקלית בישראל, קרוי על שמו רחוב ליד מתחם הבימה בתל אביב, בסמוך להיכל התרבות, וכן רחובות בחיפה ובפתח תקווה. בשנת 1986 הוצא בישראל בול לזכרו, 29 שנים לאחר מותו.

במהלך הקריירה המפוארת שלו, ניצח טוסקניני על הצגות הבכורה של אופרות רבות

לאחר מותו, הוענק לטוסקניני פרס גראמי על מפעל חיים לשנת 1987, הכרה נוספת במורשתו המוזיקלית יוצאת הדופן.

פרק ב'

"טוסט נקניק או טוסקניני? בעקבות אגדה שהתפשטה בעולם התורני"

כעת נחזור לעלון "תורת הביטחון" המוזכר בפרק א'. לפי המסופר, המנצח הישיש שמע יצירה מורכבת יחד עם הביוגרף שלו, והבחין שחסר נגן כינור אחד מתוך חמישה עשר כנרים, למרות שבתזמורת ניגנו 120 נגנים. הביוגרף זלזל בליבו במנצח, וחשב שדעתו השתבשה עליו בשל גילו המתקדם. אולם כשבדק את העובדות, התברר שהמנצח צדק – אכן היה חסר כנר אחד.

הסיפור ממשיך ומתאר כיצד הביוגרף רץ לביתו של המנצח, דפק על דלתו וביקש ממנו סליחה. "איך הבחנת בכך?", שאל, "רק מלאך יכול להבחין בין חמישה עשר כנרים לארבעה עשר, ועוד ממרחקים".

המנצח חייך והשיב: "תקשיב טוב! אני הוא זה שכתבתי את התווים לכל חמישה עשר הנגנים. לכל אחד כתבתי תווים שונים, כדי שביחד יהיה שילוב של סימפוניה מושלמת. אתמול כשהקשבתי, הבחנתי שוב ושוב לאורך הנגינה שחסר צליל מסוים של קולות. אי אילו תווים. מיד קישרתי שכל הקולות החסרים שייכים לכנר אחד שהוא חסר וזה משפיע ומורגש. אולי לאוזן רגילה זה לא כל כך משנה ארבעה עשר נגנים או חמישה עשר, אבל אני, שכתבתי להם את התווים, אני - שביקשתי שהסימפוניה תהיה מושלמת יותר, אני הרגשתי שזה חסר...".

המסר הברור של הסיפור הוא כמה כל אחד ואחד חשוב לקב"ה, שהוא זה שיצר את העולם.

בעקבות טעות זו בשמו של המנצח העולמי, המשכתי לחקור ולהתחקות אחר הסיפור. סיפור זה חוזר בווריאציות שונות בספרי מוסר עדכניים רבים ומשמש רבים מן הרבנים הדרשנים בדרשותיהם, ואף בסמינרים לבנות, סיפור זה משמש כמסר חינוכי חשוב.

אחד מדרשני היוטיוב הפופולריים אפילו התלוצץ על השם המשונה "טוסקניני", ואמר שהוא מזכיר לו "טוסט נקניק"...

המחקר הוביל אותי גם למקורות באנגלית באתרים נוצריים, שם הסיפור מופיע בגרסה מעט שונה, עם פחות פרטים. אך הגילוי המשמעותי ביותר הגיע כאשר נתקלתי בפרט חשוב – הביוגרף המוזכר בסיפור הוא הארווי זאקס, שאכן כתב ביוגרפיה חשובה על טוסקניני והוא עדיין חי.

בצעד נועז, החלטתי ליצור קשר ישיר עם הארווי זאקס. שלחתי לו מייל ושאלתי האם יוכל לאשר את הסיפור הזה על טוסקניני. להפתעתי, הוא השיב! זאקס כתב שאמנם טוסקניני חיבר כמה יצירות בצעירותו, אך הוא מעולם לא ניצח עליהן. בסוף המייל, כתב הביוגרף שכדאי לחפש לדרשות סיפור אחר, מהימן יותר ומעשה זה לא היה ולא נברא להד"מ.

כזכור מפרק א', טוסקניני היה דמות משמעותית בתולדות המוזיקה העולמית, וקשריו עם העם היהודי היו אמיתיים ועמוקים. הוא אכן ניצח על קונצרט הפתיחה של התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית בתל אביב ב-1936, ונלחם בפשיזם האיטלקי והגרמני. המכתב שכתב אליו אלברט איינשטיין, בו הביע את הערכתו העמוקה, הוא עדות אותנטית לקשר זה:

"מאסטר נכבד! אני מרגיש צורך לומר לך כמה אני מעריץ אותך ומכבד אותך. אתה לא רק מתורגמן חסר תקדים של מוזיקת עולם, שיצירותיו המוזיקליות ראויות להערצה הגדולה ביותר. הוא גם הפגין כבוד אנושי רב במאבק בפושעים פשיסטים. אני גם חש את הכרת התודה העמוקה ביותר לך על שנתת תנופה ראשונית שלא תסולא בפז לתזמורת שתקום בקרוב. עצם העובדה שיש לנו בני זמננו כאלה מפצה על הרבה מהאכזבות שהאדם נאלץ כל הזמן לסבול...! באהבה ובכבוד הגדול ביותר, אני מברך אותך בלבביות. שלך: אלברט איינשטין".

אך הסיפור על המנצח והכנר החסר, כפי שמסתבר, הוא כנראה בגדר אגדה שנוצרה וסופחה לדמותו של טוסקניני. זוהי תופעה מוכרת, שבה סיפורים עוברים גלגולים ומותאמים להעברת מסר מוסרי, גם אם הדיוק ההיסטורי נפגע בתהליך.

הדבר מעורר שאלה חשובה: האם השימוש בסיפורים לא מדויקים להעברת מסרים חשובים הוא לגיטימי? האם אנו עלולים לגרום לאנשים לפקפק במסר עצמו כאשר יגלו שהסיפור אינו מדויק היסטורית?

ומה לגבי אמרת חז"ל "עדות שבטלה מקצתה, בטלה כולה"?! (גיטין לג).

טוסקניני האמיתי היה אכן אדם מיוחד, עם כישרון מוזיקלי נדיר, אוזן מדויקת להפליא ותשוקה לשלמות. העובדות האמיתיות על חייו ופועלו מספיקות כדי להעביר מסרים עמוקים, בלי צורך להיעזר באגדות.

בין אם מדובר ב"טוסקלילו", ב"טוסט נקניק", או בארטורו טוסקניני האמיתי, אולי העיקר הוא המסר – שכל אחד מאיתנו הוא חשוב ומשמעותי בעיני הבורא, בדיוק כפי שכל נגן בתזמורת חשוב בעיני המנצח. אך חשוב לא פחות שנקפיד על האמת ההיסטורית כאשר אנו מביאים דוגמאות מחיי אנשים אמיתיים, שחיו ופעלו בעולמנו.

• לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com