מייאש למדיי לשמוע את הדיון הציבורי בסוגיית מעמדם של תלמידי הישיבות. פוליטיקאים רוכבים על הסוס הזה מתוך מניעים ציניים, ואינם דנים כלל במהות האמיתית של הדברים. מן הצד השני נאמרות אמירות המעידות על בוּרוּת ועל אי-הבנה של עולם הישיבות. במצב כזה אי-אפשרי לנהל דיון אמיתי וענייני.
הפופוליזם מתחיל בהחלטת בית-המשפט העליון, שהחליט לבטל את חוק טל. ישבה ועדה מכובדת ורצינית ביותר, בראשות שופט בבית-המשפט העליון, למדה את הסוגיה לעומקה ובנתה מסלול שמשלב בין הערך של לימוד התורה וקיום עולם הישיבות ובין הצורך לשרת בצה"ל ולהשתלב בשוק העבודה.
תהליך הדרגתי
במשך חמש שנים כמעט לא נעשה דבר ליישום החוק. רק לאחר פרק הזמן הזה החלו ליישמו, ובמהרה החלו להיראות התוצאות. קמו מסגרות מותאמות לשירות חרדים בצה"ל, ועקומת הגיוס החלה לעלות בתלילות. כמו-כן החלה לפעול מערכת לשירות אזרחי, ואף היא זוכה להצלחה גוברת והולכת.
הנה נתונים שמסרה ראש אכ"א, האלופה אורנה ברביבאי, בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת: בעוד בשנת 2007 התגייסו 287 חרדים, ב-2011 כבר התגייסו 1400. יש כאן הכפלת שיעור הגיוס השנתי פי חמישה! אם שנתון במגזר החרדי מקיף 8500 איש, הרי ב-2011 הגענו ל-16.5 אחוזי גיוס, בשעה שלפני חוק טל שיעור הגיוס היה אפסי.
אבל אז באו הפופוליסטים וטענו שזה מעט מדיי. במקום להבין שמדובר בתהליך הדרגתי, שצריך להיעשות בזהירות, מתוך התאמה לאורח החיים ולערכים של הציבור החרדי, נכנסו הללו לסוגיה ברגל גסה, ויצרו אווירה קשה של רדיפה. מזה לא יכול לצאת שום דבר טוב.
ישיבות בחו"ל
רבים ממפריחי הססמאות אינם מבינים כלל את משמעות המושג 'תלמידי ישיבות'. חוזרים שוב ושוב על שקר שכביכול רק בישראל התפתחה תופעת תלמידי הישיבות. כל אלה מוזמנים לבקר בהיכלי התורה בארה"ב ובאירופה, באוסטרליה ובדרום אמריקה. אין שם חשש מפני גיוס לצבא, ובכל-זאת תלמידי הישיבות יושבים ולומדים עד נישואיהם, ורבים מוסיפים ללמוד ב'כוללים' גם אחרי נישואיהם.
תלמידי הישיבות נושאים בעול ומקריבים בעבורו את מיטב שנות עלומיהם. ייתכן שחלקים בציבור אינם מבינים את חשיבותו של העול הזה, אבל יהודים שומרי תורה ומצוות מאמינים בו בכל ליבם ונפשם. מתוך אמונה בעול הזה מחליטים נערים ובחורים צעירים לשבת וללמוד תורה משבע בבוקר ועד עשר בערב, בידעם שהלימוד לא יקנה להם שום תועלת חומרית (בשונה מלימודים אקדמיים).
מי שקורא לתלמידי הישיבות 'משתמטים' מפגין חוסר הבנה מוחלט, וגרוע מזה – הוא מבטא בוז לערכים מרכזיים כל-כך בעולמה של היהדות. בוּרוּת ובוז כלפי הזולת אינם כלים שמאפשרים להצמיח פתרונות נכונים ואמיתיים, אלא רק מעמיקים את התהום.
דווקא מי שעֵר לגידול המבורך של הציבור החרדי צריך לשאוף כי השילוב יבוא מתוך כבוד והידברות. חלילה לנו אם ציבור ענק כזה יחוש נרדף ויועמקו בו רגשות הניכור והקיפוח. כאן מקומה של מנהיגות אמיתית, אבל היא ככל הנראה אינה קיימת.
הצגת כל התגובות