שעת צהריים בביתו של נשיא מועצת חכמי התורה. שקט מוחלט שורר בבית, שעה שהראשון לציון חוזר אליו. החדרים מצוחצחים, המזגן מחמם חרישית, ומלבד שני עוזרים ובן מסור, אין איש בבית.
בערב יחזרו ילדיו של הרב משה יוסף מבית תלמודם, ושוב יישמע השאון שכה אהוב על הסב הגדול. בינתיים יישמר השקט שהרב זקוק לו בשעה זו עד מאוד.
שעה ארוכה עמדנו בתוך חדרו של מרן הגר"ע יוסף והיינו עדים למחזה אשר מעטים זוכים לראותו. הבן, הרב משה, עומד עמנו לצד אביו, נזהר שלא להוציאו מריכוזו, וממתין לשעת כושר שבה יועתקו עיניו של הרב מן הספר ולו לרגע קט, על מנת שיוכל לפתוח עמו בשיחה.
זה לא קורה במהירות, אולם לאחר פרק זמן של המתנה, מרים הרב את עיניו, מבחין בבנו ובאורחיו ומזמין אותנו לשבת לצידו. השיחה מתחילה.
´כמה יגיעות יגעתי´
"הספרים האלה, הם אבותיי ורבותיי", משתפך לפתע הראשון לציון בשיחה גלוית לב. "כמה יגיעות יגעתי וכמה עמל טרחתי על כתיבת הספרים שלי. שאל אותי פעם יהודי נכבד, מי הם תלמידיי? אמרתי לו: תלמידיי הם אלו הלומדים את תורתי ובקיאים בספרי ההלכה שיוצאים מתחת ידיי".
הגר"ע יוסף מפליג בשיחה אל שנות אברכותו, ונזכר בדלות שהיתה מנת חלקו באותם ימים רחוקים ומתוקים. אנו יושבים מסביב לשולחן ומחרישים, מתאמצים לא להחמיץ אף מחצית הברה.
סיפורי הוד שחלקם לא נשמעו מעולם בציבור, עולים אל השולחן במפתיע. "על כל ספר שקניתי, ניהלתי מלחמה קיומית של ממש. לא היה לי את הכסף לכך, אבל חסכתי מלחמי. בכל חודש, כאשר הגיעה המשכורת, הייתי מפריש סכום כסף בצד".
היו מקרים שניסו להתחכם מול הרב בענייני כשרות?
מרן הגר"ע יוסף: "ניסו במצרים. בוודאי שניסו, אבל לא הצליחו. לא במאפית המצות, ולא בשחיטה, שם גילתי הפקרות מוחלטת, דבר שגרם לשוחט מסוים לאיים עלי עם אקדח. עמדתי מולו ללא כל פחד. ברבות השנים, הרגשתי שדבריי אינם נשמעים. ראשי הקהילה לא היו אמונים על הכשרות, הכשרות אינה כשרות. ראיתי וליבי נקרע.
"החלטתי לפרוש מתפקידי כאב בית הדין בקהיר, דבר שהיה ניסיון גדול עבורי, שכן זה היה כל מטה לחמי. אחרי שהתפטרתי, נשארתי ללא כל פרנסה. אבל ודאי ששיקול זה לא ימנע ממני שלא להכשיל את הרבים".
העיסוק בכשרות נמשך גם לאחר החזרה לארץ?
"כן, גם כשכיהנתי רב בתל-אביב נלחמתי הרבה עם הקצבים. שם, במחלקת הכשרות, היו רבנים אשכנזים, בראשם הרב רבינוביץ´. הוא הזהיר אותי: ´כבוד הרב, הקצבים בשכונת התקווה כועסים עליך מאוד. אל תלך לשכונת התקווה, הם עלולים לצאת מולך בסכינים... אבל אני כן הלכתי. הייתי הולך למסור שם שיעורים. יש שם ישיבה, והייתי הולך שם להשמיע שיעורים. עד שלאט לאט הכירו אותי...
באחד משלביה המאוחרים יותר של השיחה, התייחס מרן הגר"ע יוסף בגילוי לב נדיר עד מאוד לזיכרון הפנומנאלי שבו ניחן. "אומרים שיש לי זיכרון טוב, אבל לא כן הדבר. הכל תוצאה של עמל ושל יגיעה. כל מסכת למדתי עשרות פעמים. על כל שו"ת ישבתי ימים ולילות. שום דבר לא בא מהשרוול".
בין אפרוח לילד
"בני", פונה הגר"ע לבנו, "בוא ואספר לך מה אמר לי פעם הגאון רבי יוסף שלום אלישיב, השם ישמרהו ויחייהו. ישבנו יחד באותו הרכב בבית הדין הגדול. אחת לכמה חודשים, היה מופיע מחבר ספרים מירושלים ומגיש לנו עוד ספר שהוציא. ´תראו, זה ספר שהדפסתי היום´, היה אומר לנו. אני הייתי רואה ומתפלא: ´איך הוא מסוגל להוציא ספרים בקצב כזה? מה, הוא מכונת כתיבה? איפה העמל והיגיעה?´
"פעם סחתי את הדברים לפניו אמרתי לו: ´כבודו יראה את הרב הזה. כל כמה חודשים הוא כותב ספר, בעוד שאני משקיע כוחות עצומים ויגיעה רבה עד שאני מוציא ספר מתחת ידי. איך זה יכול להיות?´ השיב לי הרב: ´כבודו יודע מה ההבדל בין תרנגולת לבן אדם? תרנגולת יולדת בכל יום אבל היא מטילה רק ביצה קטנה, ואילו אישה יולדת פעם בתשעה חודשים אבל היא מביאה לעולם ילד, לא אפרוח".
בין חזון למעש
מול עשרת אחיו ואחיותיו עומד הרב משה יוסף בצל תקשורתי כמעט מוחלט. מרצון, לגמרי מרצון. בניגוד לאחיו, הוא ממעט להופיע ברבים. למרות זאת, מי שלא שמע על מרחבי השפעתו של האיש, לא יחלום כי מדובר באחד האישים שמשפיעים ביותר על רשות הרבים החרדית.
מבחינתו, שלושת מפעלי חייו הם ניהול בית אביו ודאגה לכל מחסורו, עמידה בראש מערכת הכשרות שבנשיאות אביו, ומפעל ההוצאה לאור של ספרי נשיא מועצת החכמים.
בן 44 הוא רבי משה יוסף. בערך בגיל זה ילד אותו אביו.
"כשאבא היה נוקט בפעולות חינוכיות יוצאות דופן, זה היה טקס שלם. הכאב שלנו היה גדול, בעיקר בגלל התחושה והידיעה שאכזבנו אותו. צערו היה ניכר מעיניו בשעה שהיה נותן מוסר ותוכחה על השתובבות מוגזמת. מקרה אחד שבו העמיד אותי אבא על מקומי, זכור לי היטב. בהמשך אספר על כך".
"הלכנו מדי לילה קרוב לחצות, לעשות ספורט", מספר הרב משה. "הייתי אברך ´דלפון´, התפרנסתי ממלגת הכולל. אבל אבא רכש לי מכונית, במיוחד עבור המטרה הזו. שאסע עמו מדי ערב להליכה הרגלית. הייתי נוסע אתו לגן הוורדים שסמוך למשכן הכנסת, ומשם היינו יוצאים להליכה רגלית".
גודלו על ברכי יוסף
תשעה ילדים יש לו, לרב משה יוסף. הקטנים שבהם, זוג תאומים, נולדו לפני חמש שנים, ושמותם: אפרת ואהרן. "את השמות של כל ילדיי אבא נתן", מסביר הרב משה יוסף. "אפרת, על שם שנת לידתו של אבי, תרפ"א. כך, על זו הדרך, לכל ילד יש משמעות לשם שאותו הוא מקבל מסבו הגדול".
איך נראה שולחן שבת בביתכם? מי יושב בראש השולחן?
"מה השאלה בכלל. בוודאי שאבא. אני יושב בצד, יחד עם הילדים. אבא מקדש, אומר דברי תורה, מספר סיפור לקטנים יותר. הכל מתנהל סביבו. אבא הוא ראש המשפחה, לא אני. אני וילדיי יושבים מולו. כשהילד שלי רוצה לספר על משהו שחווה או ששמע ב´חיידר´, הוא מעדיף לספר זאת לאבא".
אז הם ממש כמו ילדים שלו?
"הם גדלו על ברכיו ממש. הם גרים יחד אתו והוא משתתף בחינוכם. אבא אמר לי לא פעם, כי מנשה ואפרים נכנסו לכלל שנים עשר השבטים, אף שהיו רק נכדיו של יעקב אבינו, בגלל שגדלו על ברכיו של יעקב אבינו".
הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון החג של ´משפחה´
הצגת כל התגובות