אני זוכר מאז שאני ילד היו לי חלומות, גדולים וקטנים, ארוכים וקצרים.
את חלקם אני זוכר, את רובם כבר קברתי.
לעיתים עולה לו מהאוב זיכרון קל, מבליח לרגע ומזכיר לך שעוד נשאר איזה זכר, שהחלום ההוא עדיין שם, ממתין מתחת לתהום השגרה שתיקח אותו ותפרחו יחד.
הזיכרון, כמושג במקביל האנושי, הוא תמיד עצוב, סמל למשהו שהיה ואיננו.
שאבד לנצח, נדם ונעלם.
אבל זו טעות לחשוב ככה.
הזיכרון הכי חזק הוא זה שקבור מתחת לאבן, עמיד בכל מזג אויר, מצב רוח וגחמות חולפות.
הוא שם לעד, כמו שורש חזק ויציב, ועם כל זיכרון שלנו וחיזוק לנשמה מפתח עוד שורש ובורא לנו עוד מלאך שומר שילווה.
זיכרון נצחי הוא כמו הים.
הגבולות שלו ברורים ולבסוף גם הגלים הגבוהים והמאיימים ביותר נשברים אל החוף, הים משגר לנו גלים, חלקם נעימים ומלטפים וחלקם סוערים, סוטרים לנו בפנים, כאילו נע ונד לפי מצב הרוח שלנו.
אבל אם נביט לתוכו נגלה חיים שלמים שמתקיימים איפה שאנחנו נעצרים, במגבלת חמצן וגישה למעמקים, מתחת לפני הים בתנאים משלהם מתקיים עולם מקביל של חיים.
זה אולי ייתן לנו קצת כוח להבין את העולם שם במרומים, לחזק את השורשים כדי להפריח עוד חיים.
שנזכה לקום לשחר חדש ותפילתנו לשוכן במרומים שיביא לנו את משיח ברחמים.
>> הכנסו עכשיו וקחו על עצמכם
ספר תהילים או אפילו פרק אחד - לזכרו של אחד הנופלים <<
הצגת כל התגובות