מה היה הרמב"ם אומר לאנוס התמים?

הרמב"ם (צילום: מתוך ויקיפדיה)

פרק ו': סדרת המאמרים אודות המעשה המיוחס לאריז"ל, בעניין רב בית הכנסת שגער באנוס הצפתי התמים, אשר הכין לקב"ה 'לחם הפנים', ובעקבות כך נענש הרב במיתה מן השמיים, וטענת הגר"ש אלתר נגד מעשה זה, הכו גלים בעולם התורני. רבים מהקוראים מגיבים ושולחים מקורות נוספים לפולמוס זה בתיבת האימייל שמוצגת לקוראים בסיומת כל כתבה.

בפרקים הקודמים הבאנו מדברי מרן הגרי"ז מבריסק, מרן הגר"ע יוסף, הגר"י קמנצקי, המשגיח הג"ר ירוחם לבוביץ, הגר"י בּלָאזֶר – ר' איצל'ה פטרבורגר זצוק"ל, יבלח"ט רבה של ירושלים העתיקה הגאון רבי אביגדֹר יחזקאל הלוי נֶבֶּנְצָל והג"ר יהושע יחזקאל סופר שליט"א, שהתייחסו כולם למעשה זה, איש איש וגישתו.

חלקם מבטלים את המעשה, בטענה שהרב נהג כדין ולא יעלה על הדעת להענישו בשל כך, וחלקם מקיימים אותו, בטענות ש"עיקר רצון ה' הוא כוונת הלב", וכיוצא.

כפי שכתבנו בפרק הראשון, סיפור האנוס והחלות נידון בשנים האחרונות גם במחקר האקדמי. ד"ר ישראל נתנאל רובין בספרו על הנמנעות בחוק האלוקים, רואה סיפור זה כחוליה בשרשרת של סיפורים דומים, כגון סיפור הרועה והחליל המיוחס לבעל שם טוב, וסיפור החכם והתם של ר' נחמן מברסלב. מטרתם של כל הסיפורים מסוג זה היא להעלות על נס את היהודי ה"פשוט" ואת האמונה ה"תמימה", ולגנות חקירה וחשיבה ביקורתית בדרכם של הרמב"ם וגדולי ישראל אחרים שהחזיקו בדרך החקירה.

למעשה, כבר הראב"ד התנגד לפסיקת הרמב"ם בהלכות תשובה, כי "האומר שיש שם ריבון אחד, אלא שהוא גוף ובעל תמונה", הוא מן המינים, שאין להם חלק לעולם הבא. הראב"ד מסכים עקרונית כי הקב"ה אינו בעל גוף, אך כותב בחריפות נגד הרמב"ם: "ולמה קרא לזה מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה [...] שראו בדברי האגדות, המשבשות את הדעות".

גם ר' ישעיה מטראני כתב נגד הרמב"ם: "ודבריו הם חוץ משיטת התלמוד [...] מי שיטעה בכך, ולא ירד לעומקו של דבר, ומבין המקראות כפשוטן וסבור שהקב"ה בעל תמונה – לא נקרא מין [...] יאמין אדם הייחוד כפי שכלו, ואפילו הנשים כפי מיעוט שכלן, שאמר משה ע"ה: שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד" (קונטרס הראיות לריא"ז, סנהדרין צ ע"א).

כל אדם יכול להבין שהקב"ה הוא אחד, אבל להבין שהקב"ה אינו גשמי קשה הרבה יותר, כי אדם הוא גשמי ומטבעו חושב במושגים גשמיים, ולאנשים בעלי אינטלגנציה נמוכה קשה לדמיין מציאות שאינה גופנית. לכן יש המתייחסים בסלחנות ל"יהודים פשוטים", ועוד מעלים על נס את האמונה ה"תמימה" של טיפוסים כמו הרועה עם החליל מסיפורי הבעל שם טוב, או האנוס מצפת בסיפור על לחם הפנים. לפי השקפה זו, כאמור, "עיקר רצון ה' הוא כוונת הלב".

לא כך לדעת הרמב"ם. לפי הרמב"ם, מעשים שליליים אינם הופכים לחיוביים בגלל שנלווית אליהם כוונה רצויה. להיפך: על כוונות כאלו אומר הפתגם העממי, כי הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. כך ענה גם הגאון ר' חיים מבריסק על השגת הראב"ד, כי אין ראוי להחשיב את הטועים בהגשמה למינים, מאחר וכך ראו "בדברי האגדות, המשבשות את הדעות". ר' חיים מבריסק הסביר, כי לדעת הרמב"ם, "א נעבעך אפיקורס, איז אויך אפיקורס", כלומר: ישנו אפיקורס הראוי אולי לרחמים, בגלל שהוא בעל כוונות טובות ויש לו "אמונה תמימה", אבל האמונה ה"תמימה" הזו, בהיותה אמונת שקר, אינה מפקיעה ממנו דין אפיקורס.

יש אומרים, כי הרמב"ם עצמו השיב עוד בחייו להשגת הראב"ד, בדברים שכתב בספרו מורה הנבוכים, חלק א, פרק לו:

"דע לך, אתה, שכאשר אתה מאמין בהגשמה [...] הרי אתה מקנא, ומכעיס, וקודח אש, ומעלה חימה, ושונא, ואויב, וצר, חמור בהרבה מעובד עבודה זרה! אם עלה בדעתך שלמאמין בהגשמה יש צידוק, מכיוון שחונך עליה, או בשל בורותו וקוצר השגתו – יהיה עליך לחשוב אותו דבר לגבי עובד עבודה זרה, שהרי אינו עובד אלא בגלל בורות או בגלל חינוך [...] אני רואה כופר במי שאינו מאמין בשלילתה (של הגשמות)".

סיפורים מסוגו של סיפור האנוס מצפת, מסכם ד"ר רובין, נוצרו כדי להפיץ תעמולה נגד עמדתו של הרמב"ם, וליצור רושם כי העיקר כביכול הוא "אמונה תמימה" וכוונות טובות, בעוד לדעת הרמב"ם, הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות בדיוק מהסוג הזה.

- לקריאה נוספת:

• רמב"ם פרק ג מהלכות תשובה הלכה ז, והשגת הראב"ד שם;
• קונטרס הראיות לריא"ז, סנהדרין צ' ע"א.
• ספרו של ד"ר רובין, עמ' 414-404.

• לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com