דת ומדינה על המנגל // ח' רציני

(עיבוד: דבי גולד)

החינוך היה תמיד בראש סדר העדיפויות של בני הזוג ר אשר וריקי ויכידבוים.

ר' אשר נשם חינוך, ישן חינוך ואפי' אכל חינוך. והוא אהב לאכול הרבה. הוא לימד במכינה לישיבה קטנה והרביץ עשרות שנים תורה מוסר והשקופה בצעירי הצאן. גם ריקי המכונה המורה רבקה היתה אחראית על נושא הצניעות בבית יענק'ב ותדיר לנגד עיניה עמד הכתוב "אל תיטוש תורת אימך".

לכל הטורים של 'בקריצה' - הקליקו כאן

לאורך השנה ולרוחב הימים הרגישו ילדיהם של בני הזוג ויכידבוים שהעניין קרוב לליבם של הוריהם המסורים, הם דאגו כבר משנות ינקותם להעמיד את עריסתם בבית המדרש שישמעו דברי תורה, הכיפה נחבשה עם גומי הדוק לסנטר מגיל שנה, הותקנה הגנה כפולה של נטפרי ונתיב על כל מחברת וגם על המגלצ'ה בגינה השכונתית, ניגנו רק ניגוני שטרייכר, והלכו תמיד ב'דרכא אחרינא'.

אבל ביום העצמאות. ('יום אידם' – כלשון ר' אשר) הייתה הזדמנות כפולה ומכופלת להשריש את חינוך בית סבא בנשמות הטהורות, ביום זה הקפידו ההורים המסורים על כל מילה שיצאה מפיהם וחשבו עשר פעמים על כל מאכל שנכנס לקיבתם.

ניסו והשתדלו. מאוד. לא בכל שנה הצליחו.

"וואו" צעק בהתלהבות ר' אשר והעיר את שימי התינוק. "זיקוקים!!! בואו למרפסת". מקטן ועד גדול אצו רצו למרפסת לחזות בזיקוקי דינור שהאירו באור יקרות את שמי בני ברק המהבילה.

"מסכנים הציונים". זכר להדגיש אבא אחרי צביטה קלה מאמא. "מה יש להם בחיים. נאבעך. כלום. אז הם עושים את הבומבות האלו. זו שמחה חיצונית! רחמנות".

"אבל זה כן משמח אותי" אמר יענקי בן ה7, בעוד אלפי זיקוקים קטנים יצרו מול עיניו את דגל ישראל, וגרם לאבא להביט לכיוון אמא. "תעני לו", לחש.

"על מה יש כאן לשמוח"?? צעקה אמא ולא ממש הצליחה להתגבר על הצווחות של ילדיה והשכנים מלמעלה. "על חילול שבע'ס?? על כפירה?? אתם יודעים שמליון ילדים לא יודעים לקרוא קרישמ'ע!!".

אבא היה נראה מרוצה. גם מהתשובה של המורה ועוד יותר מהחידוש של השנה. מאות רחפנים מוארים גלשו משמי תל אביב חגו במעגלים מרשימים והתייצבו בצורה מדהימה למספר 73. "כזה עוד לא ראיתי! פשששש וואאו".

"אני יספר לחברים בחיידר שראינו את הזיקוקים של היום האמצעות" שמע ר' אשר את שרולי בן ה-5 וליבו החסיר פעימה.

"לא! חס וחלילה!! נזף בו בעדינות, אנחנו לא שמחים ביום העצמאות, איפה כתוב בחז"ל לשמוח היום? לא אומרים הלל ולא כלום. רק תחנון. יום רגיל. אנחנו רק רואים קצת את הזיקוקים במרפסת ומיד הולכים לישון". ניסה לשכנע. את עצמו.

"חשבתי" הרהר בקול ר' אשר "אם כבר יש לך מחר חופש אולי ניפגש עם ההורים שלך נעשה על האש באיזו גינה. אמא שלך גם זוכרת איך קמה המדינה וכל זה..., תספר קצת לילדים את הניסים והנפלוא'ס שהיו. תוציאי מהפריזר כנפיים שיירי'ס וקצת קבב".

"והילדים לא ילכו לחיידר??" תמהה אשת החינוך בעיניים גדולות.

"ילכו. בטח ילכו. אולי נוציא אותם קצת מוקדם. נגיד לרב'ה שיש להם רופא שיניים. זה כיבוד הורים, נשמח את ההורים שלך" הוציא קלף ג'וקר.

"מה למדתם היום צדיקים"? שאל את קדישל'ך שלו.

"הרב'ה לא היה מרוכז, הוא כל הזמן הסתכל בחלון. אח"כ היה רעש של מטוסים חזק והוא יצא לדבר עם המנהל..." גילה יענקי סודות גלויים...

"אבא, למה אתה לא שם דגל באוטו"? שאלה דיצי הפיקחת בדרך ל'ארוחת הצהריים החגיגית עם סבא וסבתא'. "אני מאוד אוהבת".

"תראי זה סמל של החילוניים ואנחנו לא גאים בזה. כך לימדו אותנו גדוילי ישראל, וגם בשכונה לא מוכרים כאלו. וחוץ מזה שהחלון שלנו שבור ואין איך לתפוס ת'דגל. אהה.. רק בפוניב'ז שמים דגל על הגג, כהכרת הטוב של הפונביצ'ערוב".

ציבי רצתה לשאול עוד שאלות אבל התבלבלה קצת מהתשובה והרהרה.

ברמזור האדום עצרה לידם סיאט אדומה ומתוכה בקעה שירת התקווה בקולי קולות.

"סיגרו ת'חלונות" פקד בקול רועד. לא רוצה שתחדור לרכבנו לא התקווה שלהם ולא שנות האלפיים! ובוודאי כשהיא לא ווקאלית.

בחוץ היה לוהט וברכב עכשיו כשהחלונות סגורים כפליים. הטמפרטורה שטיפסה גרמה לר' אשר להרגיש די בנח לנהוג בלי כובע וחליפה, וטוב שכך, אחרת היה באמת חילול השם לראות אברך בגן העיר מנפנף מנגל עם פראק. סי'זפאשט נישט...

כאב לר' אשר הלב כשריבקי סיפרה לו בחזור שדפקה אצל השכנה המזרחיסטית לברר איזה חלקים יותר טובים על האש. "לא כל השכונה צריכה לדעת שיצאנו קצת עם הילדים. בדיוק היום.." לריבקי יותר כאב הלב על כל הבשר שנזרק אחרי שלא הצליחו בשום אופן להדליק את המנגל ואחרי שעתיים שהתבשלו בחום של האוטו.

"ילדים שנה הבאה בירושלים הבנויה בעייזר השם, לא מנגל ולא ביטול תיירה" הכריז בחלל האוטו המאוכזב.

"וגם שם יהיו זיקוקים"?.

אשר העדיף לא לדעת מי שאל. רק הביט במראה בפנים כועסות.

"הרס! חורבן!" יצא ראש המשפחה משלוותו "מי הכניס לכם את השטויות האלו לראש?? זה מה שחינכתי אתכם? אה! צער גידול בנים".

השתורר שקט של הבנה באוטו. אולי אפילו הפנמה. אבא היה מרוצה.

"סבתא סיפרה לנו שהם רקדו כשקמה המדינה"... שבר שרולי את הקרח...