ח"כ אליהו ברוכי נשא נאום בכורה; גפני בירכו • צפו

ח"כ אליהו ברוכי (יהדות התורה) שנכנס לכנסת במסגרת החוק הנורבגי נשא אחר הצהריים (שלישי) את נאום הבכורה במליאת הכנסת, ולאחר מכן עלה יו"ר 'דגל התורה' ויו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני לברכו, כנהוג.

את נאומו פתח ח"כ ברוכי ב"התנצלות" בפני הכנסת. וכה דבריו: "את נאום הבכורה שלי מעל בימה זו, אני מבקש לפתוח בהתנצלות. התנצלות בפני הכנסת. נכנסתי לתפקידי כחבר כנסת לפני כשבועיים ימים. לא במסגרת תוצאות ישירות של מערכת הבחירות נבחרתי. חברי, חבר הכנסת לשעבר וסגן שר התחבורה בהווה הרב אורי מקלב, התפטר מתפקידו כחבר כנסת, וסלל את דרכי לכהן כחבר בבית הזה.

"עם כניסתי לתפקיד, כנסת ישראל נפרדה, לעת עתה, מאחד המחוקקים הטובים ביותר שהיו בה. שיאן הנוכחות בבית הזה ומחוקק מצטיין פעם אחר פעם. הרב מקלב, השארת לי נעליים גדולות שאני עדיין צריך לאמוד אותן וללמוד כיצד להשתמש בהן. לצד התודה לך, אני מרגיש חובת התנצלות לבית הזה על עזיבתך".

ברוכי המשיך וסיפר מעט על ההיסטוריה הציבורית שלו: "לפני כשתיים עשרה שנה נבחרתי לראשונה לתפקיד ציבורי, לכהן כיו"ר סיעת יהדות התורה בעיר פתח תקווה. שנה קודם לכן, הוצע לי תפקיד שונה. תפקיד הכי לא-פוליטי שיכול להיות: לנהל את סניף עזר מציון בפתח תקווה. הייתי אז בחור בן שלושים ושתיים. לאחר שעברתי סדרת מבדקים וראיונות התאמה, נקבעה לי פגישה עם יושב ראש עזר מציון הרב חנניה צ'ולק. ביני לבין עצמי, התחבטתי רבות האם לקחת את התפקיד הזה וביקשתי לדחות את הפגישה עם הרב צ'ולק.

"בארגון אומנם הסבירו לי שקיום הפגישה עם הרב צ'ולק אינו מותנה בתשובה חיובית מצדי, אבל הרגשתי שסדר יומו המדוקדק של הרב צ'ולק היקר, חשוב מידי בשביל שאבזבז את זמנו על פגישת עבודה שאיננה ודאית. לאחר לבטים ארוכים, החלטתי שאני הולך לשאול דעת תורה ולהתייעץ עם מורי ורבי באותם ימים, הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל. הרב אדלשטיין, רבה של רמת השרון במשך קרוב לשבעים שנה, היה סולם מוצב ארצה שראשו מגיע השמימה. ראשו בתורה ותפילה. אבל רגליו נטועות עמוק ארצה. עם היהודי הפשוט הפונה אליו בשאלות גדולות וקטנות.

"אני לא מספר על ההתייעצות עם מורי ורבי כדי להשלים עוד פרט בסיפור חיי. אני מספר על תובנת חיי: כשהגעתי להתייעץ עם הרב אדלשטיין, הבנתי מה זה "דעת תורה". למתבונן מן הצד, התייעצות עם תלמידי חכמים נראית חלילה כמו משהו פרימיטיבי. כמעשה של חוסר דעת המעיד על אי-יכולת חשיבה עצמאית.

"ההיפך הגמור הוא הנכון!

"מי שנחשף פעם לחוויה הזאת, יותר נכון: מי שטעם וזכה להתייעץ באמת עם אנשים שמעשיהם מרובים מחוכמתם, יודע שאין חוויה אינטלקטואלית גדולה מזו. לפעמים, די בשאלת בירור אחת שמבקש הרב לברר בשיחה, כדי שהשואל יבין שגם צדדי הספק הם בכלל לא מה שהוא חשב בתחילה...

"'כל העוסק בתורה לשמה', אומר רבי מאיר במסכת אבות, 'נהנים ממנו עצה ותושיה'. עצה מתלמידי חכמים איננה כניעה. עצה ממי שעוסק בתורה לשמה איננה כפייה. זאת הנאה! ועל ההנאה הזאת חשוב לי לספר. ההנאה הזאת היא למעשה, המצע הנצחי של מפלגת יהדות התורה בה אני גאה להיות חבר.

"הרב אדלשטיין שהיה אז קרוב לגיל שמונים, שמע את לבטיי, ובענווה גדולה סירב להכריע ושלח אותי להתייעץ עם מרן הרב שטיינמן זצ"ל. בן תשעים ואחת היה אז הרב שטיינמן. נכנסתי לביתו הצנוע בבני ברק. מרן נשען על הסטנדר בביתו, שמע את מה ששמע, חשב מעט, והשיב לי בשלוש מילים: "אתה לא חייב". מילותיו הספורות הספיקו לי כדי לחשב את צעדיי מחדש. לא נפגשתי עם הרב צו'לק, ומסיבותיי סירבתי להצעה המרגשת להיות חלק מהמפעל המדהים של 'עזר מציון'.

"כעבור שנה, שוב הלכתי לביתו של הרב אדלשטיין. הפעם ההצעה הייתה להתמודד ברשימת יהדות התורה בפתח תקווה. הסוף ידוע. ההחלטה הייתה להיענות בחיוב להצעה, וכעבור למעלה מעשור בזירה המוניציפאלית, הגעתי לכנסת ישראל.

"אבל אני לא מדבר על הסוף. אני מדבר על "כל הלומד תורה לשמה נהנים ממנו עצה ותושיה". באותם ימים, אשתו של הרב אדלשטיין שכבה בבית החולים כשהיא על ערש דווי. כדי לפגוש את הרב, נסעתי לבית החולים תל-השומר בניסיון למצוא זמן פנוי אצלו למצוקותיי. אני יודע, להעסיק אדם מבוגר בדילמות אישיות וזוטות ביחס להתמודדותו האישית, זה נשמע חוסר התחשבות. אבל כשלפניך ניצב סולם מוצב ארצה שראשו מגיעה השמימה, הסטנדרטים והנורמות מקבלים כללים אחרים. הרב קיבל אותי בחום ואהבה. שמע על ההצעה, ביקש לבדוק בעצמו במה זה כרוך והאם זה הדבר הנכון עבורי ועבור הציבור אותו אני נבחר לשרת. לאחר שבדק הוא קרא לי לביתו בשנית. הצטרפתי אליו לשיחה תוך כדי הליכה ברחובות רמת השרון ונדמה היה שהדילמות שלי הן הדבר היחיד שמעסיק אותו. "החסיד", אומר רבנו בחיי בספרו חובת הלבבות, "צהלתו בפניו ודאגתו בלבו". הרב אדלשטיין היה נראה כאילו אינו מבלה לילות כימים בבית חולים, כאילו אין עוד מאות ואלפי פניות. הרב נמצא איתי.

"זאת הייתה ההרגשה של כל מי שחווה את החוויה הזאת בעצמו. אחרי שהרב בירר וליטש עימי את מכלול השיקולים, וכמובן, ביקש לוודא היטב מה דעתה של רעייתי בנושא, בירכני בחום לרגל בחירתי לתפקיד".

בשלב זה בנאומו, סיפר ברוכי על כניסתו לכנסת ואמר: "נכנסתי לכנסת בתקופה סוערת במיוחד. אין אדם בעולם שלא מתמודד, באיזשהו מעגל, עם משבר הקורונה שאנו נמצאים בעיצומו. כיון שכך, אין דבר שאמור לאחד את האנושות – יותר מאשר ההתמודדות המשותפת הזאת. הרצון לחיות הוא המכנה המשותף הגדול ביותר לכולנו. ניתן לנו, כחברה, פוטנציאל אדיר לערבות הדדית. לסולידריות חברתית. אבל לצערנו, כגודל הפוטנציאל כך גודל הסכנה והאכזבה. הקורונה הפכה מגורם מאחד, לגורם מפלג.

"הפניות והתלונות הרבות שהתקבלו בלשכתי בימיי הספורים בכנסת, מצד אחיי וחבריי בחברה החרדית, מעידות על שבר אמון חסר-תקדים בין הציבור לרשויות אכיפת החוק. אם בימים כתיקונם האמון הזה הוא חיוני, הרי שבתקופה הזאת מדובר בפיקוח נפש!

"אם האזרח הקטן ירגיש שהאכיפה נועדה כדי "לחפש" אותו ולא כדי "לשמור" עליו, הנזק עולה על כל תועלת.

"הציבור החרדי מוכן לשלם את מחיר ההגבלות. כחבר בוועדת הקורונה אני מכיר היטב את ההגבלות ואני אומר לכם, שציבור ענק המקפיד שלוש פעמים ביום על תפילה במניין ובוחר לציית להוראות ולהדיר את רגליו מבתי הכנסת למשך חודש ימים, זהו ציבור שממושמע ומבין היטב שאנו נמצאים במלחמה על קדושת החיים. אני לא מדבר על מקרי קיצון של זלזול בהנחיות. קיצונים תמיד היו ותמיד יהיו. אני מדבר על הציבור. הציבור מבין היטב שהתורה והמצוות ניתנו לנו בשביל "וחי בהם" ולא חלילה בשביל ש"נמות בהם".

"אבל בשבועיים האחרונים קרה משהו. קורה משהו. האווירה בחברה החרדית, היא לא אווירה של מלחמה משותפת על קדושת החיים, אלא מלחמה על כבודו האבוד של המגזר. הציבור שחשב שהוא שותף למלחמה, מרגיש לפתע נרדף. מושפל. מרגיש ש"מחפשים" אותו.

"בתוך הסערה הציבורית הזאת, נכנסתי לתפקידי בכנסת, ובכאב רב אני אומר: כל עוד המילה "אכיפה" לא תשדר במהירות מסר של "דאגה לשלום הציבור", ההגבלות החשובות עליהן אנו חתומים, יהיו חסרות ערך בעיני הציבור. חוסר אימון במקרה זה, הוא גזירת מוות.

"מגוון יוזמות ונושאים חשובים חשבתי לקדם בתפקידי. אבל המלחמה על קדושת החיים טרפה את כל הקלפים. בסופו של יום, המלחמה תיגמר. ייקח כמה שייקח, הקורונה בעזרת השם לא תישאר פה כתושבת קבע. החברה שלנו כן. העיר ביתר תישאר מרחק נסיעה מהמועצה המקומית אפרת. בני ברק תישאר במרחק הליכה מרמת גן. ואנחנו חברי הכנסת, נצטרך לפעול לחזרה בריאה ושפויה. לבעלי העסקים ולמרקם החברתי. גם ביום שאחרי המלחמה, נצטרך להבין שאנחנו מכאן ממשיכים, יחד, את המערכה על קדושת החיים".

בשלב התודות, אמר ח"כ ברוכי: "עם כניסתי לתפקיד, ברצוני להודות לחבריי בסיעת דגל התורה. "הרבה למדתי מרבותיי – ומחבריי יותר מרבותיי". קל וחומר כשחבריי משמשים עבורי כמודל ודוגמה.

"יושב ראש הסיעה חבר הכנסת הרב משה גפני. הייתי ילד מתחת לגיל בר מצווה כשנכנסת לכהן כחבר כנסת בבית הזה. תודה רבה על כך שאתה מעמיד לימיני את ניסיונך העשיר בחקיקה ובעשייה הציבורית. בזכותך, כניסתי לתפקיד קלה בהרבה מכניסתך לפה לפני שלושה עשורים.

"תודה מיוחדת לחבריי על הפירגון והליווי לכל אורך הדרך. כולם, ללא יוצא מן הכלל, בעלי ניסיון עשיר וותיק ממני, הן בזירה המוניציפאלית והן בזירה הארצית. אני מכיר היטב את הטעות הנפוצה לפיה החברים ביהדות התורה הם כולם "אותו הדבר". אני יודע עד כמה זה מופרך. כל אחד בדרכו ובסגנונו המיוחד, משמש עבורי סמל ודוגמה לעשייה ציבורית. חברי חבר הכנסת הרב יעקב אשר, ראש עיריית בני ברק לשעבר ובעל עבר חקיקתי עשיר. תודה על התמיכה והעזרה. חברי חבר הכנסת הרב יצחק פינדרוס, ראש עיריית ביתר עילית לשעבר וסגן ראש עיריית ירושלים עד לא מזמן, תודה על הפירגון ועל שיתוף הפעולה".

לקראת סיום נאומו, אמר ברוכי: "כתוב בתהילים: "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹקַי חָפָצְתִּי, וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי". גופו של אדם רגיל, מסביר רבי שניאור זלמן מלאדי בספר התניא, ניזון ממאכל גשמי. "הַלֶּחֶם הַגַּשְׁמִי זָן אֶת הַגּוּף כְּשֶׁמַּכְנִיסוֹ בְּתוֹכוֹ, וְנֶהְפַּךְ שָׁם לִהְיוֹת דָּם וּבָשָׂר כִּבְשָׂרוֹ". זה הסטנדרט. כך כולנו מתקיימים. אבל תלמידי חכמים הלומדים ומתייגעים בתורה לשמה, מזינים את גופם ונפשם מִרְכיבים אחרים: "בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם", כותב בעל התניא, "שֶׁלּוֹמְדָהּ הֵיטֵב בְּעִיּוּן שִׂכְלוֹ עַד שֶׁנִּתְפֶּסֶת בְּשִׂכְלוֹ וּמִתְאַחֶדֶת עִמּוֹ, נַעֲשֶׂה מָזוֹן לַנֶּפֶשׁ וְחַיִּים בְּקִרְבָּהּ מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין-סוֹף בָּרוּךְ-הוּא".

"אני חושב שהמילים האלו מסבירות הכול. מסבירות מה מביא חברי כנסת נמרצים וחכמים, מלאים בידע וניסיון, לשטוח שאלות הרות גורל בפני זקנים הספונים בביתם. המילים האלו מסבירות היטב את הזכות הגדולה שיש לנו בדורנו, לראות את גדולי התורה שמנהיגים אותנו לאורך ימים ושנים, מאריכים ימים על ממלכתם הרבה הרבה מעל לדרך הטבע. גופם ניזון ממשהו אחר. 'תוֹרָתְךָ, בְּתוֹךְ מֵעָי'".

לסיום, הודה ח"כ ברוכי לרעייתו: "רגע לפני שאסיים בתודה ובתפילה לבורא העולם, ברצוני להודות לעקרת הבית של ביתי, רעייתי רותי המסורה. בראש ובראשונה על המסירות לגידול בנינו ובנותינו, ועל תמיכתה ועמידתה לצדי בכל תפקיד בחיי. אפילו בפוליטיקה. תודה לך. תודה להוריי היקרים שגידלו במסירות אותי ואת אחיי ואחיותיי. מפאת השמירה של בריאותם בימים אלו, אני משגר את תודתי מרחוק.

"אסיים בהודיה למי שהכול שלו וממנו: עד הנה עזרונו רחמיך וחסדיך. הודיה ובצידה בקשה: אנא, אל תטשנו אלוקינו, לנצח".

לאחר נאומו, עלה יו"ר 'דגל התורה' ח"כ משה גפני לברכו ואמר: הנאום שלך היה יוצא מן הכלל לא הרגשתי שמדובר על ח"כ חדש. וותיק ורגיל. היה קצת פשלה בעניין שאמרת שאתה נכנס לנעליו הגדולות של אורי מקלב, אתה לנעליים גדולות?

"אליהו ברוכי מטובי בנינו ב'דגל התורה'. שנים רבות שהאיש עבר מאבקים קשים, הצלחות גדולות, ניסיונות לא פשוטים בעיר פתח תקווה. יש שם ציבור שברוכי ייצג אותו עד לאחרונה. לא כל אחד היה עומד בניסיונות שהוא עמד, תוך שאתה מקבל ביקורת מהבית פנימה, הוא עמד בזה בגבורה ובכבוד, הכל נעשה על פי דעת תורה. אצלנו זה יסוד בהקמת מפלגה".

גפני המשיך ואמר: "הוא בא לכנסת, אנחנו מאוד שמחים. ברבות הימים ירגישו כולם, הוא איש נעים הליכות. היכולות שלו והכישרון שלו כולנו נתברך בזה. ברוכי הוא מה שמוגדר 'אנשים פשוטים מהעם'.

"אנחנו קראנו בפרשת השבוע, המציאות שבה אנחנו מעבירים הנהגה. משה רבינו העביר את ההנהגה ליהושע בן נון, הקב"ה אמר לו תיתן את ההנהגה ליהושע בן נון. המנהיג היה משה רבינו, יהושע היה אחד המשמשים, הוא קיבל את ההנהגה שהגיע הזמן של ההנהגה. משה רבינו היה אור בעצמו כפני חמה, יהושע כפני לבנה, קיבל את האור מהשמש.

"כשברוכי יחזור לפתח תקווה, יגידו לו איך זכית להיות בהנהגה הזאת הרי אתה אחד מהחברה, אתם תראו, אחד מהאנשים שחי את העם, מכיר את הדברים, מתמודד עם בעיות. פתח תקווה מפרגנץ לך, פתח תקווה גאה בך, אבל גם אנחנו גאים בך. אתה זכית, יש לך הרבה זכויות שבעקבותיהם נהיית מנהיג בסדר גודל ארצי. מברך אותך ומשפחתך עם בריאות טובה".