אליך, תלמיד ישיבה יקר,
כשראיתי אותך השבוע צועד לישיבה, נזכרתי בראש חודש אלול ה'תשמ"ו: רחוב אבן האזל הקטן בירושלים עטה רצינות של אלול שהחליף באִבחה אחת את אווירת בין הזמן. גדולי תורה, פוסקי הלכה ועובדי אלוקים התהלכו ברחוב בבוקר הזה בארשת של רצינות יוצאת דופן שהייתה נסוכה על פניהם. בין האנשים הללו נבלע בחור צעיר, עטוי מגבעת רחבת מידות, גורר מזוודת ענק. בן זקונים להוריו, שעומד לעשות פסיעות ראשונות בעולמה של ישיבה.
חיבוק אמיץ מאימא. ברכת הדרך מאבא. גרון חנוק מדמעות. הילד הזה הוא אני. ככל שאני מתקרב אל הפתח, אני מתחיל לחוש את קושי הפרידה. אומנם, רק שני רחובות וחצי הפרידו בין בית ההורים למבנה הישיבה, אבל לא קל לעזוב לפתע סביבת ילדות, פינות נעורים, בית חם ואוכל של אם, לטובת הניכור והזרות שמורגשים בימים הראשונים בישיבה. כמה שלא תתכונן לזה - דבר אינו מכין אותך באמת לקראת הכניסה לעולם של הגדולים, אל רגע ההיזרקות אל ים החיים.
לא בטוח שאנשי הצוות שקיבלו את פניי הבינו את שעובר עליי - נער צעיר שעוזב את חדר ילדותו ועובר לחדר פנימייה עם ארבעה בחורים, אוכל לא מוכר, ללא סביבה מלטפת. ללא יכולת לתקשר עם הוריו בכל רגע נתון. אנו מרבים להתרפק על סיפורי הבחורים שגמאו מרחקים על רכבות וחצו מעברי גבול במרכבות, אבל לעתים גם הליכה לישיבה שממוקמת במרחק קילומטר בודד, תוך ניתוק מוחלט מסביבת הילדות התומכת - כרוכה בקושי עצום ממדים.
רגע לפני שיצאתי את הבית, סבתי המנוחה ע"ה עצרה אותי ליד הפתח. היא ראתה את הקושי, החששות, המבוכה. היא ביקשה ממני שאחזור אל הסלון. הניחה עליי את ידה ואמרה: "יוסף יצחק, אני נזכרת כעת בחודש אלול תש"ו, עת ליוויתי את אביך שיחי' לישיבה בחדרה, ישיבתו של רבי אלחנן פרלמוטר זצ"ל. יצאנו מירושלים, ועשינו דרך ארוכה ומפרכת במושגים של אז. בדרך אמרתי לו, לאביך: פעם היו שולחים בחורים לישיבה כדי שיהפכו להיות רבנים, עילויים, גדולי תורה, מפלפלים בסוגיות סבוכות ומחדשים חידושי תורה.
"היום", סיכמה סבתא, "שולחים את הבחור לישיבה כדי שיהיה יהודי. עם מה שיש היום ברחוב - מי שלא הולך לישיבה כבר לא יחיה כמו יהודי. ואת זה", הוסיפה, "אמרתי לאבא שלך לפני ארבעים שנה. עכשיו חלפו כמה שנים טובות, והדבר הזה נכון שבעתיים. תזכור: אתה הולך לישיבה כדי להישאר יהודי טוב, ירא שמים ועובד השם".
אישה פיקחית הייתה סבתי המנוחה, בעיקר פרקטית. את החיים ראתה מכמה תחנות, באין-ספור זוויות. היא זכתה להאריך ימים ולראות נינים ההולכים אל הישיבה. וכדי להבין את המהות הפנימית, העמוקה, של עולם הישיבה - היה צריך לשמוע אותה כשהיא אומרת ש"כדי להיות יהודי - צריך להיות בישיבה". רק ממרומי שנותיה וניסיונה ניתן להבין כמה קריטיים הם חיי הישיבה לכל החיים. תודה, סבתא, על תובנת הזהב המאלפת הזו.
שרשרת הזהב
בחור יקר,
אתה צועד כעת לעולם שאינם מכיר מספיק. לא בטוח שהכול יזרום בצורה חלקה כבר בהתחלה. לא בטוח שתמיד יבינו לליבך, שכולם יזדהו עם קשיי המעבר, עם חדוּת השינוי, עם הקושי האדיר שיעבור עליך בתקופה שבה תיאלץ להסתגל למשטר של זמנים ומחויבות של סדרים. לא בטוח שיהיה מי שיקל עליך מול התחרותיות הקשה שתיתקל בה, מול המפגש עם עולמות שונים שתיאלץ לחוות, אבל דע לך שאלה הם החיים האמִתיים. זהו הסדן שעליו ייבנו חייך לנצח נצחים.
בחור יקר, הישיבה היא הכול; כל רגע במהלכה יקבע את עתיד חייך: השיעורים, התפילות, שיח החברים, ארוחות הבוקר, סיפורי הצדיקים, החוויות הקטנות והגדולות - כל אלה יהיו האריגים שמהם יהיו ארוגים חייך לתמיד. הם שיאפשרו לך להיות יהודי טוב. צא וראה כיצד נראה מי שלא טעם את טעמה של ישיבה: אף אם חזר בתשובה והצטרף אל העולם החרדי, גם אם עשה את כל הדרך - עדיין ניכר עליו שלא היה בעולמה של ישיבה. כי אין תחליף לעולמה של ישיבה.
את השורות הללו, בחור יקר, אני כותב בצניעות, מתוך הכרת מקומי ומעמדי; אינני ראש ישיבה, גם לא משגיח-קטן בישיבה כלשהי, אפילו לא נושא ונותן בסדר חמישי. אבל בערב ראש חודש אלול הזה אני זוכה ב"ה לשלוח ארבעה בנים לישיבות קטנות וגדולות. אתה, בחור יקר, כנער שגדל בבית של יראים ושלמים - בטח נחשפת למושג של 'תורתו אומנותו'. חשוב שתדע, שלהימנות על לגיונו של מלך, כדי להיות חלק מצבא האמת של מי שתורתם אומנותם באמת - יש כלל ברור: זה לא עניין שתלוי רק בכמות השעות והסדרים שתמלא. זה תלוי בעיקר בעומק הברית שתכרות עם התורה הקדושה. בחיבור האמת שתחוש עם תורת האמת.
זוהי ברית שאליה נכנס רק מי שיודע שהתורה היא זאת ששולטת בעולם - שלטונו של מלך העולם באמצעות תורתו הקדושה. כדי להימנות על הלגיון הקדוש הזה תצטרך לזכור שהנתיב היחיד שמוביל את היהודי אל אלוקיו הוא נתיב התורה והמצוות. אין דרך שנייה, ומכאן ואילך - זו אומנותך ואין בלתה. ככל שתשכיל להגביר את הצורה על החומר, ככל שתדע להפחית בהנאות הקטנות של החיים, ככל שתצליח להמעיט ב'גֶעשְמַאקִים' שקשורים בעניינים גשמיים ותייצר לעצמך עולם של חוויות רוחניות וחיבורי אמת לעולם הרוח - כך תצדיק על עצמך את התואר הנכסף של 'בן ישיבה'.
בחור יקר, במשנה באבות אנו מוצאים שהר סיני נקרא בשם 'הר חורב'. המפרשים מסבירים ש'חורב' פירושו להחריב: כלומר, בכוח התורה אפשר להחריב את החומריות; כשלומדים תורה לשמה - הצרכים החומריים נזבחים מאליהם. אין בהם חפץ. איך מגיעים לזה? ברור שבאמצעות שקידה אמיתית, התמדה אדירה, 'שטייגן' ללא פניות. אבל שלא יקרה חלילה שהפה והלב אינם שווים ואינם מתואמים.
החיבור הזה, בחור יקר, חייב להיות עמוק, כן, נוקב חדרי בטן. עליך לוודא שלא יהיה בך חלק שאינו מזוהה עם הדרך של 'תורתו אומנותו' באמת ובתמים. התחושות והמחשבות והתחביבים - צריכים להיות מתואמים ומאוחדים באחדות מלאה יחד עם כוחות הנפש שאותם תיתן לאלוקיך במתנה. חיים כפולים של סתירה אינם מאריכים ימים; מול ההתמודדויות הקשות שהחיים מזמנים לפתחתנו - אין עצה ואין תבונה כי אם התאחדות אמיתית עם נותן התורה. עליך לכבוש כל טריטוריה בנפש, לרתום כל חוש וחוש אל תוך שירת התורה. אחרת, הכוחות השליליים יֵדעו, חלילה, להיכנס לשטחי הפקר ולפלוש מבעדם אל עולמך השמור.
מזל טוב בן ישיבה יקר, מזל טוב לך ולחבריך. חילכם לאורייתא. אתם האור, העתיד והתקווה של העם שלנו. שרשרת הדורות מופקדת כרגע בידכם. חוזקה של השרשרת תלויה בחוזקה של החוליה החלשה. בטוח שתעשה הכול כדי להמשיך את השושלת ולהעביר את השרביט לדורות הבאים.
זמן מוצלח!
בין תשמ"ז לתשע"ז
אליך, משגיח נכבד,
זכית, מכובדי המשגיח, שחלקך יהיה בשדה החינוך. זכית שעיסוקך יימצא בתוך קודש הקודשים של העם היהודי. שפר גורלך, שתפקידך בחייך הוא לעבֵּד וללטש את היהלומים שלנו, היקרים לנו מכול. אני מביט בעיניך ורואה שגם אחרי שלושים שנה בתפקיד - הִנך נרגש מהמעמד בכל שנה מחדש. אתה נרגש נוכח המפגש עם הבחורים החדשים, עם העיניים התוהות שתרות אנה ואנה ברגע שהם נזרקים אל המים הסוערים, מייחלים לעולם ישיבתי מופלא ומוצלח.
ברור לי שאין לי הרבה מה לחדש לך, משגיח יקר; אם נועדת לכך משמים - בטוח שיש בך את היכולות לבנות עולמות ביד אומנת ובנפש רגישה. אבל בכל זאת, רציתי לשתף אותך במחשבות והרהורים שמפעמים בי, ואני בטוח שתמצא בך את הפניוּת להקשיב להם.
משגיח נכבד, אם יש זיכרון שמכה בי בכל עת שאני מלווה את אחד מבניי שיחיו אל הישיבה - זהו רגע המפגש הראשון עם המשגיח שלי. אני זוכר את התלות הענקית שחשנו כלפיכם, אנשי הצוות. נשאנו אליכם עיניים וראינו בכם הסמכות הכי גדולה שיש. את כל החיים הפקדנו בידכם. הייתם עבורנו הכול. כל מבט שלכם היה רב משמעות עבורנו; כל משיכת כתף, כל הערה, כל גערה - נלקחו על ידינו בתשומת לב מקסימלית, נחקקו בעצמותינו לתמיד. היחס שלכם אלינו היה אינטנסיבי מאוד בעיצוב התודעה שלנו.
כעת, כשאנו משגרים אליכם דור שני, המשאלה הכי גדולה שיש לנו, ההורים - היא שתקשיבו לנפש של הילדים; שתבינו מה עובר עליהם בימים הראשונים שלהם בעולם הישיבות; שתחושו אותם, תיכנסו לעולמם, תתקנו את הטעון תיקון, תפיגו חששות ותהיו ערים לרגישויות.
תשע"ז, רבותיי המשגיחים, היא לא תשמ"ז. ההתמודדויות אחרות, האתגרים שונים בתכלית. כשאנחנו שולחים את בננו לישיבה, היינו רוצים לדעת בראש ובראשונה שאנו מפקידים את היקר לנו מכול בידיים אחראיות, ידיים שמודעות לגודל התפקיד. אלו נשמות רכות שבקלות ניתן לנתבן לכל מקום. אבל קודם כל רצינו לדעת שאתם מקשיבים להם, שומעים את המיית ליבם, מרגישים את כאבם ומבינים את עדינות הרגע ואת גורליות הימים האלה לכל חייהם.
ואם אפשר לומר משהו נוסף, משגיח יקר, את זאת אבקש לומר: ברור שחלומו הגדול של כל הורה הוא שבנו יהיה ראש ישיבה גדול, שיצמח תלמיד חכם ששמו הולך לפניו. אבל בסופו של דבר, אנו יודעים שהעולם הזה הוא לא עולם שבו כולם ראשי ישיבות. אז אני מניח הצידה, כרגע, את השאיפה הגרנדיוזית: לפני הכול אני רוצה שבני יהיה, כמו שסבתי אמרה לי, יהודי טוב. שיהיה אוהב השם ואוהב ישראל. זו משאלת הלב הגדולה שמפעמת בליבי: שהתורה תהיה חקוקה בליבו של בני באופן כה חזק - שכאשר יֵצא מהישיבה, כל שאר הדברים שאינם תורה ומצוות יהיו חסרי ערך בעיניו מול האהבה הגדולה, אהבת השם ואהבת תורתו ומצוותיו. זו שאיפתי, ובידיך לעזור לי לממשה.
ברור שאם הבן יֵדע עוד מאה דפי גמרא, יסיים בישיבה כמה מסכתות ויתבלט בכל יכולת פלפול וחידוש - זו תהיה עבורי מתנה יקרת ערך, שלא תסולא בפז. אבל זו רק קומה עליונה מעל לקומה הבסיסית. את הדגש אני רוצה על הקומה הבסיסית: שיהיה יהודי אוהב תורה.
החיים בעצמם
משגיח נכבד, אני לא צריך לספר לך, שישנן ישיבות שמרוממות את הבחורים המיוחצ"נים, בעלי הכישרונות, חדי הלשון, בעל המוטיבציה, השפיצים הבולטים והחבר'המנים. אין טעם להתעמת עם מציאות החיים הזו, שפולשת גם לתוך עולמה של תורה. אבל בידכם, משגיחים, לנתב זאת אל המקום הנכון. דעו לכם שכישרונות הם מתנת שמים - אבל עבודת המידות ויראת שמים הן תכונות שהאדם רוכש לעצמו בכוחות עצמו. אם יורשה לי - משאת נפשנו היא שתסייעו לצעירים היקרים שלנו לזכות בקומה רוחנית של יראת שמים. תצמיחו לנו אותם כיהודים שאוהבים את הקב"ה, יראים ממנו, לומדים את תורתו ושומרים את מצוותיו. אם בנוסף יוכלו לעמוד ולמסור 'חבורה' ולהתפלפל באיפכא מסתברא - זה יהיה יפה מאוד, אבל זה לא יהיה העיקר.
אין צורך, משגיח יקר, שתטפח בצעירים את שכרון הכוח של הכישרון והבולטות. די יהיה אם תסייע להם להקדיש כל רגע מחייהם לתורה, לתפילה, לעשיית חסד עם הזולת. והכי חשוב: לעשות את כל זאת מתוך שמחה וחדווה. בדור הזה, משגיח יקר, השמחה משמעותית מאוד. ככל שתצליחו להקנות לצעירים שלנו את עולם הערכים התורני מתוך שמחה ובכוח החיוב והרצון הטוב - כך חיי התורה לא יהיו אצלו חיים נוספים, מקבילים לחיים החומריים, אלא יהיו עבורי החיים האמתיים, האותנטיים, החיים בעצמם.
אני יודע שבעולם הישיבות יש מקום ומעמד למיוחסים, לבנים של 'חְשובים' כאלה ואחרים, וזה בסדר גמור. אבל כדאי שתשים לנגד עיניך את האמת הבאה: שם משפחתו של הילד ומוצאו הם בעיקר אינפורמציה טכנית, משבצת בטופס הרישום, לא מבוא לחינוכו ובוודאי שלא קריטריון לאופן שבו יש להתייחס אליו. כולנו זוכרים את מאמר חז"ל: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". אם תכניסו את הבנים לטרמינולוגיה של מיתוגים ותחרויות סביב השאלה מי מוצלח יותר ומי מוכשר פחות - יש בי חשש כבד שהשיטה הזו תוביל, חלילה, לכישלון. אני מוכן להתפשר בגיליון הציונים של הבן, אם אדע שבלימוד שהוא לומד, גם אם הלימוד הזה נטול זוהר וברק - הוא מתחבר בכל כוחות נפשו עם בורא העולם, נותן התורה, ומבין ש'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'.
ועוד בקשה אחת קטנה, משגיח נעלה: אם אפשר, בבקשה אל תציבו בפני הבחורים ציפיות שאין בכוחם לעמוד בהן. בחורים עתירי שאיפות רמות הם לעתים פחות פרקטיים משניתן לחשוב. כשדורשים מהם מדרגות גבוהות ונשגבות - מבחינתם מדובר במושגים שאפשר להגיע אליהם. אם לא יגיעו אליהן - הם עלולים להתרסק, חלילה, וכבר היו דברים מעולם. לכן, אנא בטובכם: אל תדרשו דרגות שאתם אינכם אוחזים בהן, וכל שכן שהבחורים אינם יכולים למלאן. אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, והרי כך דרכו של היתר - להטיל מורך בלב של הבחור ולהראות לו כמה הוא רחוק חלילה מיעדיו.
ועוד משפט אחרון: השיעור האמתי שאיש צוות מסוגל להעביר לתלמידו הוא הדוגמה האישית. כשצעירי הצאן רואים אהבת אמת, יראת שמים אמיתית, רצינות בתורה ובתפילה - הם שואבים לחייהם אהבת אמת לתורה ורצון עז לקיים את מצוותיה. כשתלמיד צעיר רואה מעליו איש צוות שנזהר בכבודן של הבריות, שזהיר בממון חברו, שמיישם את שהוא דורש ממחונכיו - טוב הדבר עשרת מונים על אלף דברי מוסר ותוכחה. צעיר בעל אינטרסים בריאים וחושים מחודדים - רואה במשגיח ערכי מודל לחיקוי ושואף להתקרב למעלותיו.
לכן, משגיח יקר, אל תוותר לעולם על הדוגמה האישית. זכיתם לגדל דורות, זכרו שהאחריות מחייבת.
• • •
אליך, בַּעלֶבַּתּ חשוב,
עכשיו, כשהילדים שלנו חזרו למקור יניקתם, כדאי שנשנן לעצמנו כמה יסודות קריטיים לעתידם של אוצרותינו היקרים מכל.
עבורנו, ההורים, חודש אלול לא מסתכם רק בפרידה, חיבוק, הענקת דמי כיס, דאגה שהילד יקבל את החדר הכי טוב בפנימייה ואת המזון הכי משובח בחדר האוכל - והופ, חזרה לספטמבר שלנו עד למוצאי שבת סליחות. אף אנו איננו פטורים מהמטלות שחודש אלול מציב לפתחו של יהודי, כל יהודי. למרות שההשגחה הובילה אותנו לעסוק בעניינים שסביב חיי שעה - דבר אינו פוטר אותנו מחובתנו כהורים, מחובתנו כיהודים. נהפוך הוא: באתגר שלנו טמון מרכיב גדול יותר מזה שניצב לפתחם של יושבי אוהל: עלינו מוטל למצוא את הקדוש ברוך הוא בחיי החומר, לגלות את הניצוץ האלוקי בחיי המעשה. זה יותר קשה מאשר לפגוש את הקב"ה בבית המדרש ובדף הגמרא.
הנה, בעלי-בתים חשובים, סיפור קצר שנוגע מאוד לליבי: היה זה בשנות השמונים. במרכז הרפואי 'אסף הרופא' שכב יהודי חסידי ממוצא רוסי, בא בימים. כל גופו היה צער ומכאובים, והצוות הרפואי ידע שקִצו קרב ובא. הוא היה בודד בחייו, גלמוד מכל הכיוונים, לא היו לו ילדים ואף לא אישה. אי לכך, קבוצת חסידים מכפר חב"ד היו מבקרים אותו, מתפללים וסועדים אותו, מתעניינים בטיפול בו ודואגים לו כמו בנים לאביהם.
באחד הימים הגיע אברך צעיר מכפר חב"ד, בעל צורה, לסעוד את החסיד הישיש, ובדיוק הגיע הזמן לקחת מהחולה בדיקת דם. אל החדר נכנסה אחות. החסיד הישיש, שעיניו כבר היו עצומות למחצה, ניתר על מיטתו כנשוך נחש. הוא גירש את האחות בתקיפות, וביקש שיביאו אליו אח שיטפל בו. האברך הצעיר, קוראים לו המשפיע רבי זלמן גופין, חש נבוך. "תסביר לי", אמר לחסיד הישיש, אני כבר באמת לא מבין אותך: אתה כבר עם רגל וחצי בעולם הבא. היצר הרע עזב אותך מזמן. למה גירשת את האחות?!"
הישיש חייך. בדיוק לשאלה הזו ציפה. "תקשיב לי יהודי צעיר", אמר. "אנחנו אומרים בתפילות של הימים הנוראים: 'אל תשליכנו מלפניך ורוח קודשך אל תיקח ממנו'. חשבת פעם על איזה רוח הקודש אנו מדברים? כלום יש היום אנשים עם רוח הקודש? אלא", אמר הישיש בקול חלוש, "לכל יהודי יש חוש מסוים, תחום אישי שבו הוא זהיר ביותר כל חייו - בלשון חז"ל: 'במה היה אבוך זהיר טפי'. השטח האישי הזה הוא המסדרון והנתיב שמחברים את היהודי עם הקב"ה, ועליו אסור לו לוותר בשום מחיר. זו ההנהגה המסוימת שכשאר הוא מקפיד ללכת בה - הוא מרגיש את המיית הלב, את קרבת האלוקים, את החיבור עם הבורא. החוש הזה הוא ה'רוח קודשך' שעליו אנו מתפללים שלא יילקח ממנו.
"בחיים שלי", הפטיר הזקן, "לא היה לי ולו רגע אחד של הנאה; לא פרנסה, לא משפחה. הקומוניסטים ברוסיה רדפו אותי, הממשלה בארץ לא היטיבה איתי. אבל דבר אחד אף אחד לא הצליח לקחת ממני: הזהירות בחיי קדושה. תמיד שמרתי על זה מכל משמר. זה החוש שלי. אַ חוש טָאר מֶען נִיט פַארְלִירְ'ן - חוש אסור לאבד".
לשמור על החוש
בעלי-בתים חשובים, לכל אחד מאיתנו יש את הערוץ המסוים לאלוקיו: הלימוד המיוחד, השיעור הקבוע, המפגש האישי שלנו עם עניינים שבקדושה. המפגשים האלה הם הנתיב שנותן לנו את הכוח להתגבר על כל ניסיונות החיים. חודש אלול הוא בראש ובראשונה החודש שלנו, האנשים שנמצאים בעולם המעשה. זהו החודש שבו אנחנו צריכים לנהל את השיח עם עצמנו. לשאול את עצמנו: מה עם ה'רוח קדשך' שלנו? האם עדיין החוש המיוחד הזה עדיין נשמר, או שהוא הולך ונשחק עם מירוץ החיים?
הדבר החשוב ביותר שעלינו לשאול את עצמנו הוא: האם מישהו מאתנו חושב שביכולתו להיות שקוע עד צוואר בתאוות והבלי העולם ולצפות שבניו יצמחו כמו רבי עקיבא איגר, 'בעל התניא', ה'חפץ חיים' וה'בית ישראל'? יש אדם המדמה בנפשו שקיים בעולם קיצור דרך שכזה? הרי ברור שאת החינוך המקווה אנו יכולים להשיג רק דרך דוגמה אישית. את המסר לדור הבא לא נעביר באמצעות מה שנדרוש מילדינו - אלא ממה שנדרוש מעצמנו, בהנהגות החיים שלנו. רק כך נוכל לגרום לשתילים להפוך לאילנות חסונים שיעמדו בפני סערות החיים. זה יקרה רק כשהם יראו אותנו, כשישימו לב על מה אנחנו שמים דגש, מה מוציא אותנו משלוותנו ועל מה אנו מוכנים להיאבק ולא להתפשר: האם אלה עניינים של רוח וקודש, או שאלו הבלי החיים?!
לפני שבועיים התכנס פורום חינוכי כלשהו, אי שם בעולם. במקום התעורר דיון שעסק בשאלה איך גורמים לכך שהשתילים הרכים יישארו עובדי השם ולא ייסחפו אל המערבולת של מגפת הנשירה שמשתוללת ברחובות. כל אחד הציע תובנה אחרת, עד שקם יהודי נכבד ואמר: "אבא שיש לו יראת שמים אמתית ואימא שעומדת ומתפללת ובוכה כל לילה לפני השינה שילדיה ילכו בדרך השם - מובטחים שילדיהם ימשיכו בדרכם; נכון: האם לא קורה לפעמים שחלילה נגזרת גזירה על יראים ושלמים שבניהם יסורו מן הדרך? ברור, לצערנו, שכן. אבל בדור תועה עם כל כך הרבה ניסיונות - כשאין את יראת השמים של האבא והליכות החיים של האימא - איך אפשר להיות מופתעים ולשאול מדוע אירע לילד מה שאירע, ששלחנו אותו לישיבה הכי יוקרתית והצמדנו לו את הצוותים הכי טובים?!
יראת שמים, רבותיי, היא התרופה והיא הנשק לחינוך הילדים. 'יראת שמים' היא אולי הפחד מלהיפרד לרגע אחד מהקב"ה. ילד שחש איך אביו חושש להינתק לרגע אחד מבוראו, נער שרואה כיצד אביו מלא באהבה אין-סופית להקב"ה בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו ויותר מחייו ומזונותיו - מובטח כי יעשה את כל המוטל עליו כדי להידמות לאביו. זה החלק שלנו; מכאן ואילך חלקו של הבורא.
הרבה נחת מכל יוצאי חלצינו!
- הטור המלא פורסם ב'משפחה'