1.
תחת קטגוריית 'אישי ציבור ישראלים שהורשעו בדין' ב'ויקיפדיה', מופיעים (בינתיים) לא פחות מ-71 שמות שרים, ראשי ערים וחברי-כנסת לשעבר. על 23 מתוכם הושת עונש מאסר בפועל. רובם הורשעו ב'דיני ממונות'.
נסתייג ונבהיר מיד כי לא פעם השופטים המרשיעים חשודים במניעים לא ענייניים הנובעים מאג'נדות פוליטיות כאלה ואחרות (ע"ע קמפיין 'אני מאשים'), אך מסקנה אחת כואבת עולה מרוב המקרים: המורשעים לא בחרו בחיים הציבוריים כדי לשרת את הציבור שבחר בהם, אלא כדי לשרת את הכיס שלהם.
עם יד על הלב, מאז ומתמיד נרשמו תופעות אלה בקרב מחננו. יהודים, מה לעשות, צריכים להתפרנס, להביא לבית כיכר לחם (או בייגל אמריקאי), לחתן ילדים ולקנות להם בקתות (או דירות). ובכל-זאת, כמה דברים השתנו: אכיפת החוק ב-2017 מחמירה מאי-פעם, תוסיפו לזה את 'ירידת הדורות' הטבעית שאינה פוסחת גם על עולם העסקונה ואל תשכחו את הצורך החיוני להציב בכנסת ובעירייה עסקנים אסרטיביים שיידעו לתמרן מול האנשים הנכונים ובעיקר – לגייס תקציבים מכל קופה אפשרית למען עולם התורה. את מבחר המין האנושי שלנו, את אצילי המידות, אנחנו שומרים בבית המדרש ובבית המוסר, ולא שולחים אותם לשדה העשייה הציבורית.
ובכל-זאת, לא פעם מתנגבת מחשבה: שמא ואם נציגי-הציבור שלנו היו יהודים שכבר עשו לביתם, שלא מודאגים מחשבון המשכנתא החודשי, שלא מסתכלים על החיים דרך השטר האדום, אולי היה נמנע חילול השם, ואולי האיכויות האנושיות היו גבוהות יותר ומשיגות עבורנו תוצאות טובות יותר?
2.
קטונתי לחלק ציונים ולהציע 'טיפים' ל'שלוחא דרבנן', אך הפעם אני נתלה באילן גבוה – הנגיד והעסקן הרב אברהם הלפרן (קרי הלפרין) ז"ל, שהלך לעולמו בניו יורק בשבת האחרונה. כך שמעתי ממנו במו אוזניי. היה זה לפני תשע שנים, בעיצומה של שנת השמיטה תשס"ח. פגשתי את ר' אברהם הלפרין לראיון. הוא לא אהב להתראיין (ואצלו זה היה אמיתי. עובדה. הוא אפילו דרש שלא יספדו לו בהלווייתו), אך יצא מגדרו להפיץ את בשורת התמיכה בחקלאי ארץ-הקודש השובתים ממלאכה בשנה השביעית.
הוא היה דור שלישי לעסקנות, בנו של העסקן הבני-ברקי האגדי ר' נחום יואל הלפרין ז"ל, שמרן החזון איש זיע"א כתב עליו: "בכל ביתי נאמן הוא"; נכדו של ר' יעקב הלפרין ז"ל, מייסד שכונת זכרון מאיר. גיסו הוא סגן שר החינוך מאיר פרוש.
במהלך הראיון שאלתי את הלפרין על תפקידו כחבר בוועד הפועל של 'אגודת ישראל' האמריקנית וכמי ששימש בעברו כמזכיר הוועד. "זהו משרד ממשלתי לכל דבר", הוא סיפר בהתלהבות. "אגודה כיום היא ה-מוסד הדתי-חרדי הגדול ביותר באמריקה, וב"ה אנו זוכים ליחס בהתאם".
הוא נזכר בנסיעותיו לבית הלבן במסגרת המשלחת השנתית של 'אגודת-ישראל'. "היית צריך לראות את הנשיא רייגן ובוש האב, איך הם היו מקבלים בכבוד את ר' משה שרר והפמליה. זה כוח עצום שנובע רק מ'כוח הרבים'. כי כשנשיא ארה"ב רואה 200 איש רציניים, נציגים של 200 ערים בכל רחבי ארה"ב, הוא מבין שזה כוח. בכל שטח, יש ל'אגודה' כוח עצום. מה ש'אגודה' הצליחה בקבלת עזרה לישיבות ותלמודי-תורה, אף אחד אחר לא השיג. גם לא בארץ-ישראל".
וכיצד, תהיתי באוזניו, כיצד הצליחה 'אגודה' האמריקנית להגיע להישגים מממשל של נוכרים בגולה, יותר מאלה שעסקנינו משיגים במדינת היהודים?
במענה לשאלה זו, הטיל ר' אברהם את הפצצה. "ההבדל הגדול הוא", אמר הלפרין כמשיח לפי תומו, "שב'אגודה' בארץ כולם שכירים. אצלנו, רוב העסקנים לא מתפרנסים מעבודתם, הם מתנדבים – ויותר מכך: הם אפילו תורמים מעסקיהם הפרטיים לפעילות הארגון. זה היה הכוח של ר' משה שרר, נשיא אגודת ישראל בארה"ב. הוא החדיר ש'וולנטייר' (מתנדב) עושה את עבודתו מהנפש, מהנשמה. בשביל השכיר, העסקנות היא מחיה, ובשעה 17:00 אחר-הצהריים הוא כבר רוצה הביתה. אני לא אומר", הוא הסתייג לרגע, "יש הרבה אנשי מחיה מסורים, אבל בגדול – האסטרטגיה של ר' משה הוכיחה את עצמה עם תוצאות בשטח".
אז מה עכשיו? שומה עלינו לפטר את כל נציגי מעמד הביניים והמעמד הנמוך מהעסקונה הציבורית – ולחפש במקומם רק אנשים ששם משפחתם הוא וולפסון, ספרא, הופשטטר והלפרין? ובכן, הדרך הקיצונית היא מתכון לאסון. אין ספק כי מבחן ההכנסה החודשית של המועמד למשרה הציבורית איננו הקריטריון הבלעדי. קריטריונים רבים וחשובים קיימים בשעה שאנו מחפשים נציג ציבור איכותי, אך צריך לקחת בחשבון גם את היתרון המובהק של ה'תקדים האמריקני'. כך נמנע בעתיד חילול השם. אולי והלוואי.
3.
עוד תשעה באב עצוב עבר על כוחותינו, ועודנו בגלות הארוכה, מתחזקים בתפילה לבניין בית הבחירה. אנחנו ישבנו ובכינו, והיה מי שסיכם את היום הזה כך: "שמח בתשעה באב". לא פחות ולא יותר. לא מדובר בשף מסעדות אנטי-חרדי או בפוליטיקאי אוכל חרדים לתיאבון, אלא בבשר מבשרנו: יהודים חובשי כיפה, לרגליהם נעלי בד. הם עלו להר הבית בשירה קצבית וחטאו באיסור שעונשו זהה לעונשם של אוכלי חמץ בפסח.
אכן, נשבר שיא במספר העולים להר ביום אחד. נשבר שיא שפל של נשמות אבודות בעולם של נאיביות; יהודים המכריזים כי הגלות הסתיימה, גם כאשר מולם נעקדים ונטבחים יהודים על לא עוול בכפם, כמו בתקופת 'הרוגי מלכות'; אלה אנשים הלהוטים לעלות להר לא בשביל תפילה (הרי החוק לא מאפשר שם אף מלמול בשקט של פסוקי קודש), אלא כדי לסמן טריטוריה לאומית. זו הדת החדשה.
צריך להבין כי בניגוד לשאלות כמו גיוס לצה"ל, אין כאן חלוקה דיכוטומית בין חרדים לדתיים לאומיים. ובכן, גם רבני הציונות הדתית לדורותיה – כפי שנחשף בכתבת השער של 'בקהילה' – אוסרים את העלייה להר. הקו השווה לכל העולים: יהודים חובשי כיפות בצבעים שונים, שגדלו בבתים ללא עמוד שדרה וללא 'מורא מקדש'. תינוקות שנשבו.
כאילו נכתבו אתמול דברי הזוהר הק' (זוהר חדש, רות פ"ח): "מיום שנחרב בית המקדש, נגדעו אלופי עצה, והדעות משובשות, והלב אינו קיים על בוריו, והולך אחר מראית העין".
ובינתיים למטה, ברחבת הכותל, שריד בית מקדשנו, ישבו רבבות על הרצפה ואמרו 'קינות', איש-איש ודרכו. השנה הלך והתרחב לו המעגל הספונטאני שבמרכזו מאות צעירים יושבים ושרים שירי ערגה וכיסופים לירושלים הבנויה. לפתע ניגש אליהם ירושלמי-שורשי: "אני פה כבר 30 שנה, וזה לא מקובל לשיר כאן". הוא נזף בהם, והם התעלמו, ממשיכים לשיר בדביקות. חבל שלא הייתי שם כדי להזכיר לו כי בכל בית-כנסת בעולם שרים בתשעה באב "אלי ציון ועריה"; גם איכה נקראת בניגון נוגה; גם ביום הכיפורים, היום הגדול והנורא, נהוג לשיר בכל בתי-הכנסת, כולל בשעת אמירת ה'וידוי'; קטונתי מלהכשיר או לפסול מנהגים חדשים בתשעה באב. הדבר נתון לסמכותם הבלעדית של גדולי התורה ופוסקי ההלכה, אך האם להעיר או לא להעיר לצעירים בדור ה-2017 הזוכים לחיבור רוחני בזכות השירה, גם על כך יש לקבל פסק מגדולי הדור, הם-הם הם המבינים האמיתיים בנבכי הדור.
ב-8:08, רגע סיום הצום, תיארו יהודים ב'פוסטים' ובציוצים מלאי פאתוס את הלהט שלהם למיני-מאפה וקפה. ובזמן שאלה אצו-רצו להרתיח את הקומקום, הלומדים בבית מדרשנו בפתח תקווה הלכו מחיל אל חיל, הסתערו בלהט על מסכת סנהדרין, התחברו להם שני השיעורים – 'דף יומי בוקר' ו'דף יומי ערב' – להשלמת הדף היומי שלימודו נאסר בתשעה באב ובלעו בשקיקה את אותיותיהם הפורחות באוויר של אביי ורבא.
לשנה הבאה בירושלים.
- טורו של שלמה קוק מתפרסם ב'בקהילה'
הצגת כל התגובות