גם אני הייתי צריך "קמחא דפסחא" פרטי, לנשמה שלי. במסגרת חלוקת חבילות קמחא דפסחא של ארגון דור ודור אליו אני קשור, לקחתי על עצמי חלוקה של כ-15 חבילות באופן אישי.
זה אומר להביא את החבילות לבית המשפחות הנזקקות בעצמי, יחד עם הבן שלי הקטן, נדב. הילד צריך ללמוד חסד, בחינוך יש מושג של חינוך ישיר וחינוך עקיף. ישיר זה "והגדת לבנך”, עקיף זה הפועל-יוצא של ה'והגדת' - לעשות עם הילד את מה שאתה מחנך כל השנה.
יהודי עמל היה מגיע לשיעור דף יומי בערב. רק התחיל השיעור והוא כבר נרדם. ניגש אליו המגיד-שיעור בסיום ואמר לו: יש לי גם שיעור בבוקר, תבוא כשאתה רענן ולא אחרי יום עבודה. ענה לו היהודי הנרדם: בערב, הילדים שואלים את אימא 'איפה אבא' והיא עונה להם 'אבא הלך לשיעור'. בבוקר, הילדים בבית ספר, הם לא ידעו שאבא בשיעור ונרדם. אמר לו המגיד-שיעור: אתה צודק.
הוא, נדב הקטן שלי, היה איתי בליקוט, באיסוף, בחלוקה ובסחיבה לקרוואן בקצה שכונת מגורים עזובה.
העליבות שנתקלתי בה הלכה וגדלה ממשפחה למשפחה. המקרר ריק, ויש בו רק בקבוק מים. תתכבדו בכוס מים, מציעה לנו אם המשפחה, כשעל הספה שוכב בעלה, חולה מאוד, גונח מכאבים מזה כשלוש שנים, עם המחלה הארורה.
על הרצפה מסתובבים שישה זאטוטים קטנים, תופסים ברגלי, כמהים לחום אבהי ולאח בוגר אחראי. נדב משתלב איתם, נפשו הצעירה מבינה שצריך לחייך לעלובי נפש הללו שמזלם לא שפר עליהם. שתיתי את כוס המים שעבר עליה הפסח ונחנקתי מדמעות: המראות קשים, העניות זועקת מכל פינה, השקיות והארגזים שהבאנו מלאו את חלל הסלון הריק. האם העצובה מנסה להכביר במילות הודיה, שרק הולכות ומביכות מרגע לרגע.
זה השלב בו אני לא יודע אם ללכת, או להישאר ולחזק את האב הדואב מייסורים.
צורכי עמך מרובים. שמעתי כל מיני אנשים קטני אמונה, המזלזלים במערך הלוגיסטי של ארגוני החסד לקמחא דפסחא. אותם אדיוטות כנראה לא סחבו ארגז לקומה שלישית, למשפחה מעוטת יכולת. כנראה שבמקום לגייס תורם לחבילת מצות עבור משפחה נזקקת, הם גייסו את פיהם לאכילת מרור.
קוראים יקרים, בקשה אחת יש לי מכל אחד המקליק ברגע זה על הכתבה: לקראת השנה הבאה, תאמצו לכם משפחה אחת, מהמעגל הקרוב או מהמעגל הרחוק, ותדאגו להם לקמחא דפסחא/מעות חיטים.
ושנזכה יחד לאכול מן הזבחים ומן הפסחים, ולשנה הבאה בירושלים הבנויה.