מיוחד: חבר מועצת חכמי התורה וראש מוסדות 'יחווה דעת' הגאון רבי דוד יוסף הוציא לאור בחודש האחרון סט ספרים חדש 'אורחות מרן', סיפורים והנהגות מכלי ראשון על הנהגותיו של אביו - מרן פוסק הדור רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, הספר יוצא לכבוד יום השנה השני לפטירת הרב.
בעמוד הראשון לספר כתב הגאון רבי דוד יוסף: "אוצר עובדות, הליכות והנהגות ו'מעשה רב' מכלי ראשון על פי סדר השולחן ערוך כפי שראיתי שנהג בעצמו אבי מורי עטרת ראשי, אביר הרועים, שר התורה, סבא דמשפטים, רבן של כל ישראל מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל".
"כיכר השבת" מביא קטע מתוך ספרו החדש של חבר מועצת חכמי התורה הגר"ד יוסף, על אביו - מרן פוסק הדור זצוק"ל.
קנאת סופרים
עד גיל חמש עשרה ידע מרן אבא את כל הש"ס. תקופה קודם לכן הזדמן לישיבת "חברון" ונכנס להיכל הישיבה. אחד הבחורים שם הורה לו באצבעו על בחור בן גילו שישב ולמד, ולחש לו: "רואה אותו? בצלאל ז'ולטי שמו. עוד תשמע ממנו. למרות גילו הצעיר הוא כבר בקי בעיון בשלושה סדרים – במועד, בנשים ובנזיקין!". אבא זצ"ל התבונן בו בהתפעלות ואמר לעצמו: אם הוא יכול – גם אני יכול!
מאז היה הולך אחרי לימודיו ב"פורת יוסף" לישיבת "חברון", יושב שם ולומד בהתמדה עצומה, כשהוא מתמקד בעומק העיון.
לא חלפו שנים רבות וגם פסגה זו כבש בעמלו – כשרכש לו עיון עמוק בסדר מועד, נשים ונזיקין.
סגולה לזיכרון
דרגתו הגבוהה של מרן אבא וידיעותיו הרבות בתורה נזקפות לשני מאפיינים מיוחדים שהיו לו - התמדתו העצומה וכוח זכרונו הנדיר.
ההתמדה הגדולה של אבא הייתה לשם דבר, ולא פחות ממנה היה זכרונו; לאחר עשרות שנים יכול היה לצטט במדויק מובאות מתוך ספר ולסקור במחשבתו גמרות וספרי קדמונים ואחרונים, כאילו הוא קורא מתוך ספר פתוח.
באחד הימים הגיע אליו תלמיד חכם וניסה להתחקות אחר הסיבה לזכות שהייתה בידו, אשר בשלה זכה לקבל את כוח הזיכרון – כמתנה מופלאה משמיים.
"גם אני מתמיד גדול" – העיד על עצמו אותו תלמיד חכם – "אולי לא הגעתי לדרגת ההתמדה של הרב, אך בכל אופן לא נראה לי כי זוהי סיבת הפער העצום שבינינו. מה שעושה את ההבדל הוא הזיכרון.
יגלה לי הרב, במה זכה? למה קבל מן השמיים זיכרון מופלא כל כך?! האם יש סגולה מסוימת כדי לזכור?".
אבא אמר: אין כאן סגולה. חוזרים וחוזרים עד שזוכרים.
"גם אני חוזר וחוזר" – לא הסתפק השואל בתשובה – "ובכל זאת הפער בזיכרון בינינו קיים".
אבא נעץ בו מבט חודר, והשיב בקיצור: כתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, למען תזכרו..." – השומר את עיניו ממראות בלתי ראויים זוכה לזיכרון.
אמר ולא יסף.
"אם אתן שנת לעיני"
קביעות לילית הייתה לי עם מרן אבא בבחרותי, בלומדי בישיבת "חברון". מעט לפני חצות – באחת עשרה או מעט מאוחר יותר – הייתי נוהג לשוב מן הישיבה ולשבת ללמוד עמו עד השעה שלוש או ארבע לפנות בוקר.
במוצאי שבת אחת למדנו כרגיל. אבא היה עסוק בכתיבת תשובה בהתרת עגונה, והתעמקנו בעניין. בשעה שלוש לפנות בוקר חשתי עייפות גדולה. הודעתי לאבא שאני פורש לישון. אבא הניד בראשו לאישור, ובשעה שבע בבוקר העיר אותי לתפילה בבית הכנסת, שבתקופה זו היה פעיל בבית.
לאחר התפילה הלכתי לישיבה. למדתי במשך כל היום, באחת עשרה בלילה חזרתי הביתה, ומיד התיישבתי ללמוד אתו שוב. הפעם למדנו עד ארבע לפנות בוקר.
כשהרגשתי שכבר איני מסוגל להמשיך, אמרתי שאני עייף מאד, ואבא אמר: בסדר, לך לישון.
This browser does not support the video element.
הגר"ד יוסף סופד לאביו מרן הגר"ע יוסף זצ"ל
כשהעיר אותי בשבע בבוקר למניין שחרית לא הייתי מסוגל לקום. אמרתי: אבא, בבקשה, הנח לי לישון עוד מעט. אני מבטיח לך שלא אקום מאוחר! אני מתחייב שאקרא קריאת שמע בזמנה ואתפלל בציבור.
אני מתפלא עליך – הגיב אבא – מה פשר העייפות הזו? הרי ישנת שלוש שעות הלילה!
ובטרם הספקתי לומר, שזוהי בדיוק הנקודה, ורק שלוש שעות בלילה השני ברציפות הן מעט מאד, המשיך: אתה יודע, שמיום שבת בבוקר לא עצמתי עין?
דבריו מחו את שרידי השינה האחרונים שלי. התיישבתי ואמרתי: אבא, יום שני היום! משבת עברו כבר ארבעים ושמונה שעות! אתה רוצה לומר, שלא ישנת במשך ארבעים ושמונה שעות?
כן – אישר אבא – ארבעים ושמונה שעות.
למה? – ניסיתי להבין.
ואבא השיב בפשטות: האמת היא, שפשוט שכחתי... הייתי כל כך שקוע בתשובה הזו לעגונה, ששכחתי לישון...
"יקרה היא מפנינים"
בשנת תשמ"ד כשהוקמה תנועת ש"ס, סירב אבא מתחלה לעמוד בראשות "מועצת חכמי התורה" ולהתוות את דרכה של התנועה, לאחר שידידי הרב אריה דרעי ואני ישבנו והפצרנו בו, והסברנו שהקמת התנועה תהווה מכשיר עצום להפצת תורה ולקירוב רחוקים, נעתר להפצרותינו והסכים.
במוצאי יום הבחירות היה המתח גדול, והנה בשעת לילה מאוחרת הודיעו ברדיו כי בהתאם לתחזיות זכתה תנועת ש"ס בארבעה מנדטים. קולות צהלה ושמחה עלו בבית.
מיד לאחר ההודעה על תחזית התוצאות, נכנס אבא לחדר ספרייתו וסגר אחריו את הדלת.
ידידי הרב אריה דרעי ואני היינו סקרנים לדעת מה עושה אבא בשעה כזאת, ופתחנו חרש את הדלת. ראינו את אבא רוכן על ספריו ושקוע בתלמודו.
נעניתי ואמרתי, אבא! גם עכשיו בשעה כזאת אתה יושב ללמוד?
הסתכל עלי אבא בתמהון, ושאל: "וכי מה רוצה אתה שאעשה?..
כל חייו תורה
החיים לצדו של אבא גדול סיפקו לנו לא פעם אנקדוטות מיוחדות, שהזכירו לנו כי על אף שאבא מדבר אתנו כרגיל, הוא בכל זאת לא רגיל, ושקוע תמיד בהרהורים ובמחשבות של תורה.
בסעודות שבת היה מרן אבא יושב בנחת ומשוחח עם כל בני הבית. תשומת לב מיוחדת נהג להעניק לילדים; בדק את ידיעותיהם בלימוד, התעניין בלימודים שלמדו במהלך השבוע וסיפר להם סיפורים וידיעות מעניינות. לפעמים היה גם שר פיוט אחד או שניים, אך בסך הכל קיצר בסעודה, ומיד פנה ללמוד.
כילדים קטנים היינו נוהגים לצחוק, כשהיינו מבחינים שכשבצע את הפת היה 'טובל' אותה בשולחן, במקום במלחייה...
הוא עצמו היה כל כך עסוק ושקוע במחשבותיו, עד שאפילו לא הבחין בכך.
"ונר אלוקים טרם יכבה"
כארבעה חודשים לפני הסתלקותו של מרן אבא זצ"ל לגנזי מרומים, נפל בביתו ונחבל בגבו. הוא הובהל לבית החולים, ולאחר סדרת בדיקות קבעו הרופאים כי הוא סובל משבר בגבו.
במשך כמה שבועות התלבטו הרופאים אם לנתחו או להניח לשבר שיתאחה מאליו, ולאחר שנוכחו לדעת שאבא סובל מכאבים עזים, המעידים על כך שהשבר לא התאחה, החליטו לנתחו.
ברם, למרבה הצער אבא לא התאושש מחוליו, ובמשך כמה חודשים לא יכול היה לשבת על כסא ולעסוק בתורה כדרכו בכל השנים. אף לסיים את ספרו 'חזון עובדיה, על הלכות שבת חלק ששי, לא יכול היה מרוב כאביו ומחמת שנתקשה לשבת.
בכל אותם ימים היה אבא שרוי בצער רב, והיה חוזר ואומר בלי הרף: "בלי תורה אין חיים! מה שווה האדם כשאינו עוסק בתורה"?
באותם ימים היה אבא שרוי בצער רב על ענין נוסף: גזירת הגיוס של תלמידי הישיבות שריחפה מעל לומדי התורה בארץ ישראל לא נתנה לו מנוח, ובכל יום ויום היה מעורר ומדבר על האמצעים שיש לנקוט כנגד גזירה זו.
ככל שנקפו הימים המשיך מצבו של מרן אבא זצ"ל להסתבך ולהתדרדר, ואליהם נתלוו ייסורים קשים ונוראים.
משעברו הימים ועדיין לא נראתה ישועה באופק, ומצבו של אבא המשיך להתדרדר, כשהוא על ערש דווי בבית החולים, נחרדתי לשמוע את אבא בוכה ואומר: "רבונו של עולם! כל ימי חיי מיום עומדי על דעתי עסקתי בתורה, והייתי שמח ומאושר בלימוד התורה, וכמו שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב, ועתה אינני יכול עוד, אין חפצי בחיים כאלו! רבונו של עולם קחני אליך"!
לדאבון לבנו נענתה בקשתו, וביום המר והנמהר ג' מרחשון תשע"ד כבה נר המערבי ונסתלק לבית עולמו. סעו המה למנוחות עזבו אותנו לאנחות. על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו.
הוא הותיר לנו פרק של מוסר והליכות חיים בהתמסרות ללימוד תורה.
הצגת כל התגובות