משרת אמון. כמה אכזריות בצמד המילים הזה. חיים על זמן שאול.
פוטרתי.
"בואי נעשה את זה קצר ותמציתי", הוא אמר לי.
החיים שלי ושל 11 ילדיי "קצרים ותמציתיים". ככה בשתי דקות לטלטל חיים של משפחה שלימה. את המשכנתא, את תשלומי החיידרים ואת החשבון במכולת.
מצטערים. משרת אמון.
אבל הרי כל כך הרבה אמון ונשמה נתתי במשרד הזה, אז למה ככה באמצע החיים לשבור את הכלים?
אני בטוחה שכמוני מצאו את עצמם בימים אלו של חילופי ממשל עשרות או מאות של עובדים מסורים.
"מצטערים, משרת אימון".
והאמת אם לדון אותם לכף זכות זה אולי גם לגטימי. השרה שלי (לשעבר) מחוייבת לאנשיה. כך הסבירו לי. הם היו שם איתה בארץ לא זרועה, תלו סטיקרים ותמונות שלה ברחבי הארץ באישון לילה, יחצנו אותה וצרחו בגרון ניחר כי "רק הליכוד יכול". מגיע להם לבוא ולפרוע את הצ'ק.
כשפוטרתי בדקה וחצי ושאלתי רק "למה???", כיביתי את המחשב, לקחתי את התיק ויצאתי בלי לומר שלום.
הייתי חנוקה מדמעות.
עברתי בפרוזדור הארוך המוביל החוצה וכדרכי נפרדתי מתמונתו של אורי אורבך עם השפם המחוייך. ואז הרשתי לדמעות להתפרץ החוצה.
נזכרתי בשני אנשים יקרים, הבוסים הקודמים שהיו במשרד. ד"ר לאה נס שתבדל לחיים ארוכים ואורי אורבך ז"ל.
20 שנה ניהלתי משפחתון עד שבבוקר אחד קר של חודש טבת חרב עלי עולמי. לא יכולתי להמשיך. הכאב היה גדול מנשוא.
לאה נס לא הכירה אותי, לא הצבעתי עבורה, אפילו קורות חיים לא היו לי. אתרע המזל ונפגשנו, והיא קבלה אותי להיות מנהלת הלשכה שלה, בלי שום ידע קודם בסביבה ממוחשבת.
לא ידעתי לפתוח מחשב או לשלוח מייל. הניסיון שלי הסתכם בהכנת מרק ירקות ופירות מרוסקים, ושירי פעוטות (בזה היה לי חגורה שחורה).
אבל לאה ראתה את הלב והנשמה שלי. והעצימה אותי. כן כן, היא היתה הראשונה לזהות.
ואני עבדתי כמעט ארבע שנים מהלב ומהנשמה.
פעם אחד מילדיי שאל אותי: "אמא את מי את אוהבת, אותי או את לאה נס???...".
טעיתי לפעמים (ויסלח לי מר ניר ברקת ששכחתי לשלוח לו ביטול על פגישה שנדחתה), למדתי וברוך השם נהלתי לו"ז ביד רמה.
ואז כמו במגרש הפוליטי חילופי ממשל והגיע האיש היקר אורי אורבך ז"ל.
לא. לא הצבעתי עבור הבית היהודי. אבל מיד בטקס חילופי השרים הוא קרא לי לחדרו ואמר: "קודם כל תרגעי, זהו לא ראיון עבודה. התקבלת. ספרי לי על עצמך".
ואז מרוב התרגשות סיפרתי לו עלי מגן שושנה. הוא הקשיב ושם לב שאני רועדת וקם והביא לי כוס מים.
איפה ישנם עוד אנשים...
הייתי אמונה על פניות הציבור, הקשישות התאהבו בי וביקשו לדבר רק איתי כי יש לי סבלנות והקשב אליהם.
כשאורי חלה, רעייתו מיכל בקשה בערב שבת מעשה טוב לרפואתו, ואני קיבלתי על עצמי לאמץ קשיש יקר בן 90.
בנתיים אורי נפטר לצערינו ואני נשארתי לשמחתי עם הקשיש הנחמד, יש לנו שיחות ארוכות ואני מקבלת ממנו יותר.
הגעתי הביתה.
איך מספרים לילדים?
איך מערערים להם את עולמם?
הדמעות כבר סיפרו הכול...
כן חמודים, פרנסה משמים. נסגרת דלת ונפתחת דלת. כן חמודים... אמא לא בוכה... לא... קצת עצובה, קצת... אמא אהבה את המשרד.
מה אלחנן? אם נחגוג לך יום הולדת מחרתיים? בטח מתוק שלי, בטח שנחגוג.
אמא לא בוכה... זו רק משרת אמון.
הצגת כל התגובות