פסח מעוכין / שלהבת חסדיאל

(צילום: שלומי כהן - כיכר השבת)

נחשפתי (לראשונה) לנוסח התלמוד (גמרא במסכת פסחים) בו מתואר מקרה רמיסת זקן בבית המקדש בידי ההמון שעלה לרגל בחג:

"תנו רבנן, מעולם לא נתמעך אדם בעזרה, חוץ מפסח אחד, שהיה בימי הלל, שנתמעך בו זקן אחד, והיו קוראין אותו פסח מעוכין". (פסחים, סד,ב).

זה מחזיר אותי לאירוע הטרגי בו נהרג האברך מרדכי גרבר ז"ל. אירוע קשה שהפך את לוויית פוסק הדור הרב שמואל וואזנר זצ"ל לסמל לזלזול נפשע בחיי אדם ובעיניי לזלזול נורא בערך שלנו, כציבור, לכבוד רבותינו הגדולים.

לפני שנתייחס למי אשם ומי לא התארגן, לפני שנדע איזה גוף (לא) אחראי על הרג מיותר של אברך בן עליה ומשפחה שנחרבה פתאום, אני מציעה לחשוב על אופי התנהלות הציבור החרדי בהלווית גדולי ישראל. מי קבע את הנוהג הקיים כיום, בו מובלים מנהיגים דגולים לדרכם האחרונה, בביזוי נוראי, בדחיפות, בצעקות, תוך חוסר כבוד מינימאלי לתורה ולומדיה.

היחס להלויית הצדיק היה תמיד ידוע כאל טקס פרידה של כבוד וכאב. חלק מביטוי לצער הגדול בהסתלקות גדול הדור, הרב הנערץ, שהותיר תלמידים ללא רועה. האם זו תגובת תלמידים מיותמים? דחיפות וצעקות, מכות ואנדרלמוסיה?

זו לא הלוויה הראשונה, אלא מדובר בדפוס פעולה חוזר ונשנה שמשמיים הסתיים בנס. האמת שכל פעם זה הציק לי מחדש, לראות את הציבור שלנו בכיעורו. כמו הישראלי המכוער להבדיל, שמשתולל במלון או צועק בטיסה, כך לא הצלחתי להבין מעודי את ההתנהלות שלנו בעת לוויית גדול בישראל.

לא אזכיר כאן שמות של רבנים גדולים שנפטרו בשנים האחרונות, אבל כמעט תמיד נחשפנו למראות הללו. באמת נשגב מבינת אנוש מה יש לתלמידים ומעריצים של הצדיק להתקרב בכוח ובדחיפות אל מיטתו עליו הוצבה גופתו הקדושה. איזהו כבוד יש כאן בדיוק? על מה חשבו החסידים הרבים שצבאו אל בית המדרש בראותם את הדוחק העצום למשך שעה ארוכה?

הרי ברור לכל ילד מה היתה תגובת הרב וואזנר זצ"ל, למשל, אם היה רואה זאת בחייו. הרי אין לנו צער גדול מזה לנשמתו ולזכרו. באיזו זכות אנו מכאיבים לו ולמורשתו?

לו נשכיל ללמוד ממקרה נורא זה, לסגל לעצמנו כללים ברורים, מעין חוקים ונוהלים, להתנהגות והתנהלות הציבור בעת לוויית גדולי ישראל זצ"ל. מדובר בשינוי הרגלי אירועים מעין אלה.

עלינו לקבוע סדר הלוויה לפרטים, כולל קירבה מותרת למיטה, אבטחה וגידור, כניסות ויציאות, וכן הלאה. לא צריך להגיע למוות של אדם, כדי לשנות מהביזיון הקיים כיום. גם ללא דריסת אדם למוות, עלינו למנוע את ההתנהלות ואופן קיום אירועים מעין אלה מהיסוד.

אם נלמד ממקרה טראגי זה, והיה זה לעילוי נשמת האברך היקר ז"ל, ולזכרו הגדול של מרן הרב וואזנר זצ״ל.