מאות אלפי יהודים נהרו בל"ג בעומר למירון. איש איש כפי מנהגו ומסורת בית אבותיו, נהראנהרא ופשטיה נשפכו ההמונים לתוך ים האנשים הגדול שבא כדי לשפוך צקון לחש על ציונו של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי. אין עוד מקום כזה שביום אחד מתפללים כל כך הרבה יהודים, ואל מקום התפילה העצום הזה, זרמו הרבבות, איש איש כפי מסורת אבותיו. אשרי העם הם לומדיך, ואשרי העומדים על סודך...
מדינת ישראל פעלה כדי לגמד את הארוע. אבל גם לאחר הדיווחים המגמתיים שנועדו לזרוע פחד מקריסת התחבורה במירון שכל מגמתה למנוע מאנשים להגיע, הגיעו רבים. אבל התקשורת הכללית לא הקדישה מקום וזמן דיווח לתפילת ההמונים שנטועה עמוק "בתרבות היהודית" וב"מסורת היהודית". בדיוק באותו יום היתה עסוקה בדבר הכי נוכרי שיכול להיות לחברה הישראלית. התקשורת כולה, בדרכה המתבוללת, עסקה בזכייה של קבוצה ישראלית בתחרות ספורטיבית, ובהמונים שיצאו להשתולל בכיכרות ולחשוף את הבהמה שבאדם.
באופן טבעי, אין זה נושא ש"יתד נאמן" עוסק בו, להיפך, הרחק מן הכיעור. עיסוק בתחרויות ספורטיביות, אינו נוגע לבני תורה. עם זאת, כאשר מדינה שלמה עוסקת בתרבות יוון ועוד מכנה את זה "מכבי", זה מקומם. כאשר אנשים מאבדים את התנהגותם לדעת, זה חושף את ריקותו של הבור שאין בו מים – ואת נחשי הרוח והעקרבים שיש בו ושממשלתו הנוכחית מעמיקה לחפור. כאשר סממני התבוללות זוכים לתקציבי עתק ותקציבי היהדות האמיתית מקוצצים, זה מחייב תגובה.
עצוב לראות עד כמה יהודים יכולים להידרדר. העם שהעניק לעולם את תרבותו, נוטל ממנו את הפסולת. עם ישראל, בגלל מדינת ישראל, חדל להיות אור לגויים. הוא הפך לחקיין של הגרועות שבאומות, והכל בסובסידיה ממשלתית. מגרשי התחרות מלאים געיה רבת גרונות, של יציאה מהכלים. החלל מלא שריקות, צפצוף על העולם התרבותי. פני הדור! אבל נשיא המדינה וראש הממשלה טרחו להתקשר לראשי הקבוצה ולכנות את הבזיון הזה כ"כבוד גדול" שאנשי ספרטה המתיוונים הביאו תחת השם המסולף "מכבי".
הרמב"ם אמנם כותב בהלכות דעות: "ועוד כלל אמרו בבריאות הגוף: כל זמן שאדם מתעמל, אין חולי בא עליו וכמו מתחזק. וכל מי שיושב לבטח ואינו מתעמל, כל ימיו מכאובים וכוחו תשש", אבל היונים, הם שעיוותו את מושגי החוסן והבריאות והפכוהו לערך בפני עצמו. הם קראו לו ספורט, ע"ש העיר שבה העלו על נס את כוח השרירים – ספרטה. כך הספורט הפך תחרותי וראוותני, תרבות גוף לשמה. ראוות הספורט קבלה ביטוי במעשים שלא יועדו לאדם: קפיצה כלפי מעלה, או גמיאת מרחק בריצה מטורפת, כישורים שמצויים בשפע, וטוב יותר, בעולם החי. אם המתחרים לא הצליחו לאמץ את תכונות החיה, נכון להם קלון.
כשלונה של קבוצה, ממיט חרפה וזעם על אנשיה. אותו יום הופך ליום אבל לאומי. הישג הופך ליום של כיכרות וזיקוקים, פקקים, קפיצה לבריכות ולמזרקות בלב הערים, הפרעות לשכנים עד אמצע הלילה, ומותר האדם מן הבהמה אין. ביוון, זה נעשה לכבוד אליליהם. בישראל זה אומץ, תחת סלוף השם "מכבי". תרבות יון בישראל זוכה לכבוד ולסיקור, וכל מה שיהודי ורוחני זוכה להתעלמות, להדחקה ולהכחשה, והמגמה הזו מתעצמת בימי ממשלת הזדון.
זה לא החל היום. הציונות שבקשה לעקור את היהדות, הפכה את הספורט לאחד משיניו של הדחפור המהרס. במוצהר, זו היתה דרך להתבוללות. הדברים הוצהרו בפרוש בקונגרס הציוני השני (1898). את הדברים שיובאו, נשא מ. נורדוי, וכך אמר:
"עלינו ליצור שוב יהדות שרירית חזקה, כן! ליצור שוב! דברי ימינו מעידים כי לפנים היתה קיימת יהדות כזו. ימים רבים, רבים מאד, עסקנו רק בסגוף גופנו והמתתו. אולם לא נכון! אחרים מותתו את גופנו, ובהצלחה רבה. הם הפכו את יהדות הגטו של ימי הביניים לעם דל ומסכן. כחוש וחסר אונים. הרבה מאות בשנים לא יכולנו לטפל בגופנו. אור ואויר, מים וארץ – אלה יסודות הפיזיקה האריסטית – חסר לנו. ברחובות הצרים של הגטו, שכחנו את ישור האברים. קרני השמש, מעולם לא חדרו למעונותינו, בהם שררה קדרות נצחית". ומן הדברים הבוטים, רווי הלעג עולה המטרה האמיתית: "הספורט צריך להבריאנו, לא רק בגוף אלא גם ברוח. הוא צריך לתת לנו את הביטחון בכוחותינו... בטחון שלנו בכוחות עצמנו – דווקא זה חסר לנו". נאום נורדוי.
תסמונת כוחי ועוצם ידי, כבר הוכחה כחוכא ואיטלולא. "הבטחון בכוחותינו" כבר הפך מזמן לאובדן דרך. דרכו של העתיד סוגה בדרדרים. הדרך היא ללא מוצא. מחלתו הרוחנית של הדור, בולטת כלפי חוץ. גם הספורט לא מצליח "להבריא", בלי רכש מבחוץ. הרעיון המגוחך ליצור יהדות שרירית חזקה, כבר מזמן אינו מעשי. כשמדינת ישראל מנסה להשיג קצת תהילה מדומה שמרקידה את הרחובות, היא נאלצת להסתמך על שחקני רכש שחומי עור. הם נאלצים לקנות בכסף אווזי פלא, כדי שיטילו להם ביצים של זהב. שיביאו תהילה מדומה, אשליה של ניצחון "ישראלי". אין כמעט יהודים בקבוצה. מסתבר שלשקר יש רגליים, אפילו רגליים שריריות, גבוהות וחזקות. הספורט הישראלי הוכיח שיהודי ספורטיבי אינו יכול להרחיק לכת. ורק לפעמים יש להם איזו תאונה של הצלחה אחרת.
מה שקרה השבוע ושטף את רשות הרבים, זה ניצחון נוסף של רוח יון, על רוחם של צאצאי המכבים. זהו תגמול רחוק של יון ההלניסטית, על נצחונם הרוחני, הבלתי נשכח של המכבים... זהו עוד שלב בתבוסתם של הישראלים בקרב ההתבוללות.
בטווח של זמן, דבר לא ישאר מההתיוונות הזו. רק "יהדות הגטו", ללא שרירים, היא שתמשיך לנצח."מתפללי מירון" כמשל, יבלו את שרירני הספורט. רק העם הכחוש וחסר האונים שממיט את עצמו באוהלה של תורה, ייצא תמיד וידו על העליונה. יפריעו, יתנכלו, אבל רק אלה שממשיכים, כמו אבותיהם, להכריז "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד", יוותרו כמנצחים, ושום רוח חולפת, סוערת ככל שתהיה, לא תוכל להם. רק לומדי התורה, אלה שהיוונים לא יכלו להם וגם ממשלת הזדון מנסה למעטם ולפגוע בהם, ישארו על דוכן המנצחים של דברי הימים. כי התורה, היא שמבריאה אותנו ברוח. היא הנותנת לנו את הביטחון שלנו בכוחות עצמנו, כדי לנצח. תרבות יון הביסה השבוע את הישראלים בסיבוב נוסף. את היהודים, אי אפשר לנצח.
הצגת כל התגובות