עונת החלאקה בעיצומה. כן, כן. תמיד היא בעיצומה. היא אמנם זוכה ליחסי ציבור בעיקר בל"ג בעומר, כי אלפי ילדים שמגיעים לגיל שלוש קצת אחרי או אפילו קצת לפני היום הזה נוהגים לגזוז את שערם דווקא בתאריך המיוחד שבו נפטר רבי שמעון בר יוחאי - אבל בעצם ילדים רבים, שלא לומר רוב הילדים, חוגגים את החלאקה בתאריכים אחרים, ילד ילד ביום הולדתו, לאורך השנה כולה.
בשבוע שעבר חגג הילד הפרטי שלנו, בשעה טובה ומוצלחת, את גזיזת מחלפותיו. תודה תודה, בשמחות אצלכם. אז הנה, כשירות לציבור, נקודות מתוך דו"ח הפוסט-חלאקה שרשמתי לעצמי. הפקת לקחים שיכולה להועיל גם לשערות של ילדים אחרים.
לא להתחיל ברב. משפחות רבות נוהגות לכבד בגזיזת התלתל הראשון את הדמות הרבנית החשובה ביותר בסביבה. ההחלטה השגויה הזו גורמת להן לעמוד עם ילד בוכה, לחוץ ומבולבל, ובחיוך נבוך ומתנצל להגיד לרב: "אוי, בבית הוא דווקא נורא חיכה לחלאקה, אנחנו לא יודעים מה קרה לו שהוא התחיל לבעוט". כשמדובר ברב בית הכנסת זה עוד סביר, אבל אני מכיר משפחות שזה קרה להן גם מול הרב אלישיב. הדרך למניעת הפדיחה היא כמובן להתחיל הכול קטן יותר ורגוע יותר, בבית. גם אבא או סבא יכולים להתכבד בגזירת התלתל הראשון. ורק אז, אחרי שהילד מתנהג כזקן ורגיל – כלומר, כבן שלוש ורגיל - אפשר ללכת לגדול בתורה (ולהתפלל שחתן השמחה לא יירדם בדרך וייכנס אל הקודש פנימה הלום שינה וקריזה).
לא לוותר על הרב. זה עשוי להיות החלק המשמעותי ביותר ביום הזה עבור הילד, גם אם הוא יימשך שניות ספורות. סבא שלי, הרב שלמה קוק, זכה שאת אחד מתלתלי ראשו יגזור הרב אברהם יצחק הכהן קוק שהיה אח של סבו. שלמה בן השלוש הגיע עם הוריו לבית הרב, הרב קוק ניגש אליו עם המספריים אבל הילד סירב. "ככה לא נראה רב", הוא אמר לרב קוק שהיה לבוש בלבוש ביתי. הוריו של סבא שלי היו נבוכים, אבל הרב קוק חייך ואמר: "נכון, הילד צודק". הלך לחבוש מגבעת וללבוש חלוק, ורק אז, בלבוש הדור ורבני, גזר לילד את השיער. זה קרה לפני שמונים שנה, סבא שלי כבר מזמן לא חי, אבל את הסיפור הזה מספרים אצלנו בכל חלאקה מחדש.
אין מערבין שמחה בגמילה. בגיל שלוש, לצד מצוות פיאות הראש והציצית, מסיימים גם רוב הילדים את חוק לימודיהם במעון ומתקדמים הלאה במערכת החינוך. כך שהם מתמודדים עם שלוש תופעות משמעותיות מאוד, כולן בבת אחת, במה שנדמה לי כעומס פסיכולוגי לא קטן על ילדון בן שלוש (האמת? נדמה לי שגם בגיל שלושים זה לא היה פשוט): גם גוזרים להם את כל השיער והם מגלים בראי ילד אחר לגמרי, גם מעבירים אותם מהמטפלות המוכרות ומהחברים במעון למסגרת חדשה לחלוטין, וגם מבקשים מהם, על הדרך, להיפטר אחת ולתמיד מהחיתול. כדאי להפריד בין הדברים. אחרת תמצאו את עצמכם, כמוני, עם ילד בן שלוש במושב האחורי ששואל: "אבא, הולכים עכשיו למספרה ושם יגזרו לי את החיתול לתמיד?".
איש וביתו. זה יום משמעותי לא רק לפעוט, אלא לכל אחיו. במובן מסוים הם מקבלים ביום הזה אח חדש. בדרך כלל כשאומרים "לחשוף את הפנים האמיתיות" זה נשמע כמו משהו שלילי, אבל בחלאקה באמת חושפים את הפנים האמיתיות של הילד: כשהמחלפות הארוכות זזות הצדה, פתאום העיניים והלחיים שלו הם העיקר והוא נראה אחרת לגמרי.
אבל גם הם, הגדולים, עלולים להיבהל כשהם רואים פתאום את הדוד האהוב שולף מספריים ומכוון אותן אל עבר הראש של אחיהם הקטן. שלא לדבר על סתם קנאה טבעית בתינוק המשפחתי שהופך לכוכב היום. רצוי לשבת מראש בבית ולהסביר לכולם מה הולך לקרות, לאן נוסעים ומה עושים, כולל קביעת הפסקה לארוחת צהריים בתוך המרוץ בין הדודים. כדאי גם לחלק תפקידים לקטנים (מדהים באיזו מסירות אפשר למלא, לאורך היום כולו, את התפקיד הבכיר של שומר שקית הניילון שבתוכה התלתלים הגזורים).
קחו תפילה. אין כאן המקום להסביר מה משמעות החלאקה מבחינה קבלית ולעמוד על טעמי המנהג הנעלים. בשביל זה יש גוגל. אבל מומלץ, לפני שיוצאים מהבית, להדפיס את הטקסט של התפילה העתיקה שנהוג לומר במעמד הזה ולתת לכל אחד מגוזרי התלתלים לברך כך את הפעוט (ואם הילד זורם, אז כל המרבה בגוזרים הרי זה משובח): "יהי רצון מלפניך, ה' אלוקי האלוקים ואדוני האדונים, שבזכות כל הצדיקים והחסידים מיום שנברא העולם ועד סופו, ובזכות תורתך הקדושה והטהורה, ובזכות מצות פאת הראש שציוויתנו בתורתך 'לא תקיפו פאת ראשכם', כמו שזכה הנער לפאת הראש, כן יזכה לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ויורה הוראות בישראל בחיי אביו ובחיי אמו, אמן נצח סלה".
קחו מספריים. אחרי כל הרוחניות הזו, מניסיון, די מבאס לשכוח את הדבר הבסיסי ביותר ואז לעמוד בתור ב'כפר השעשועים' ולבזבז שם זמן ביום החלאקה בחיפוש אחר מספריים, בין אלפי ילדים שבדיוק באו לקנות ילקוט וקלמר.
פרופורציה. מרוב מתנות עלול הפעוט להתבלבל בין עיקר לטפל, בין מצווה לצ'ופר. במו עיניי ראיתי, באותה קניית מספריים בהולה, אבא ואמא שקנו מכונית חשמלית ענקית ב‑1,200 (!) שקלים לילד חלאקה אחד. לפי החשבון שלי זה בערך שקל לכל שערה שגזרו לו שעה קודם.
אצל הספר. קחו בחשבון שמתישהו הילד יבכה. אם כל היום היה קסום והוא הגיב בצהלה לכל סבתא רבתא עם מספריים, אז את הדמעות הוא ישמור לספּר. הספר שאצלו אנחנו ביקרנו סיפר שבערך שלושים אחוז מילדי החלאקה מייבבים אצלו על הכיסא, גם אחרי כל הטריקים והשטיקים והסחות הדעת שלו. אם הילד פגש במספרה ילד-חלאקה קודם שכבר בוכה, אזי, לדבריו, במאה אחוזים הלה ידביק את המסתפר החדש. שאלתי את הספר, אבל לא הייתה לו סטטיסטיקה מדויקת לכמה אימהות בוכות מהתרגשות.
פה נטמנו
יום שישי האחרון, שתיים וחצי בצהריים, בנייני האומה.
עוד מעט שבת, אבל חבורה קטנה עומדת ומחכה לשאטל האחרון. כ‑3,000 איש הגיעו במהלך היום לקבר הרב קוק בהר הזיתים, אבל אנחנו עומדים להיות כנראה הקבוצה האחרונה לג' אלול תשע"ג.
השנה, בכל שעה עגולה יצאה מהכניסה לירושלים הסעה כזו של משרד הדתות, ועליה אנשים, נשים וטף שניצלו את הנסיעה המאורגנת אבל בעיקר את האבטחה. מאות תקריות של זריקת אבנים אירעו שם בשנה החולפת, וכשגוף ממשלתי לוקח פיקוד ומאבטח את האזכרה השנתית כולם מרגישים בטוח יותר לבוא. מרכזניק אחד אמר לי בדרך: "תראה איזה מאמצים אנשים עושים כדי להגיע לאומן, לקצה אוקראינה. ופה, להר הזיתים, כל כך קשה להגיע...". האמת, הוא צודק.
כשהגענו לחניה שמעל ההר, שאלנו את נהג ההסעה שלנו כמה זמן אפשר להתעכב. הוא נתן לנו רק עשרים דקות להתפלל בהר ולחזור. בעשרים הדקות הקצרות האלה הספקתי איכשהו לומר את אותיות השם "אברהם יצחק" מתוך פרק קי"ט בתהלים, ואז, בריצה קלה בחזרה למיניבוס, לחלוף על עשרות מצבות ולהבין כמה צריך להיות פה הרבה יותר. גם להתפלל וגם ללמוד היסטוריה.
כ-70,000 יהודים קבורים בהר הזיתים, בעשרות חלקות שונות. לבושתי, לא ידעתי או לא זכרתי שטמונים כאן רבי עובדיה מברטנורה ורבי יהודה החסיד והאור החיים והרש"ש, וגם רבים מהרוגי פרעות תרפ"ט (בקברי אחים) וש"י עגנון ויואל משה סלומון ומנחם בגין (ולצידו אסירי הגרדום מהנאום שלו, פיינשטיין וברזני), והרוגי גוש קטיף שנקברו שם בשנית לפני שמונה שנים ושבועיים, וזו באמת רשימה חלקית מאוד.
המקום הזה הוא גם קדוש, גם בעל ערך חינוכי והיסטורי ויהודי וציוני מהמעלה הראשונה, וגם מרתק ומסקרן. אז למה הוא לא מספיק שלנו? למה בשבילי תצפית על ירושלים היא תמיד מגגות הרובע היהודי? למה זה נדיר כל כך לראות את הר הבית מהצד המזרחי שלו, מנקודת המבט המהפנטת ממרומי הר הזיתים? נכון, משפחות בודדות שמבקשות זאת מקבלות ליווי ביטחוני כדי לעלות לקברי יקיריהן ביום האזכרה, אבל זה לא מספיק. הר הבית בידינו (נגיד), מה עם הר הזיתים?