פינתו של הרב יעקב גלויברמן: לָתֵת יָד תּוֹמֶכֶת בְּאַהֲבָה

בפרשת השבוע 'שְׁמוֹת' מסופר על תקופה קשה שהיתה לעם ישראל במצרים תחת שלטונו של פרעה. כידוע, פרעה הכריח את עם ישראל לעבוד עבודת פרך, ובנוסף, הטיל גזירה איומה על ישראל - להשליך ולהטביע את הילדים הזכרים הנולדים לנהר הנילוס.

אולם למרות הציווי המפורש של פרעה, המיילדות העבריות פעלו נגד הגזירה, ובתוך כך נולד משה רבנו ליוכבד ולעמרם.

בהמשך הפרשה מסופר, כיצד יוכבד הניחה את בנה - משה התינוק בתיבה על שפת הנהר, ובת פרעה מגלה את התיבה, מושיטה את ידה מרחוק, אוספת את התינוק הבוכה לזרועותיה בכדי להאכילו.

חז"ל אמרו: שידה של בת פרעה התארכה באופן ניסי, עד שהגיעה אל התינוק הבוכה שהיה במרחק רב ממנה.

ונשאלת השאלה, הרי בת פרעה לא ידעה שיארע לה נס מיוחד, ואיך בכל זאת הושיטה ידה כדי להציל את התינוק?

אלא שמכאן יש ללמוד מוסר השכל: כשמגיעה קריאת עזרה לאוזנו של אדם, אל לו לעמוד באפס מעשה ולהרהר אם כדאי וראוי המאמץ מצידו, אף אם נדמה שהעזרה הנדרשת היא למעלה מכוחותיו. עליו לעשות את שלו – ולהושיט יד עוזרת ותומכת לזולת הנתון בצרה. ואם אכן יעשה את שלו בלב שלם ונקי, יזכה שאלוקים יהיה בעזרו, ויסייע בידו לעשות גדולות ונצורות מעל לדרך הטבע.