דף מז
*המח' בזרק שלא לשמן. *שחט ויצא ופיגל. *שלא לשמן באבד הלחם.
א. כבשי עצרת מקדשים את שתי הלחם אם נשחטו ונזרקו דמן לשמן, ואם נשחטו שלא לשמן לא קדש הלחם, ובשחט לשמן וזרק שלא לשמן לרבי קדוש ואינו קדוש ולראב"ש קדוש. והמח' 1. הדרשות, נאמר ואת האיל יעשה זבח שלמים לה', רבי יליף שהעשיה היא הזביחה, וראב"ש יליף מיעשה דבעינן כל העשיות וזבח איצטריך שיהא הלחם בשעת שחיטה. 2. מאי בינייהו, לרבא שסובר בדעת רבי דקדוש גמור ולא ניתן לכהנים פליגי האם תופס פדיונו, ולאביי שסובר דאף לרבי אינו תופס פדיונו פלוגתייהו ביוצא נפסל ולראב"ש אינו מתקדש כלל ולכן אינו נפסל. 3. לכו"ע הלחם אינו מותר באכילה, דלראב"ש אינו קדוש ולרבי לא ניתר באכילה. 4. שחט שני כבשים על ארבע חלות ואמר שיקדשו שתים מתוך ארבע, מניף את הכבשים עם שתי חלות ואת השתים האחרות פודה ונאכלות ומקום הפדיון לרבי בפנים ונהיה חולין ממילא ולראב"ש פודה בחוץ.
ב. שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וזרק את דם הכבשים במחשבת פיגול לר"ע הלחם מפוגל ולר"א לא, ומפרשינן במאי פליגי ודין אכילת הלחם בזרק שלא לשמן 1. איירי שיצאו ולא החזירן וכו"ע סברי כרבי דהשחיטה מקדשת אלא דלר"ע זריקה מועלת ליוצא לכן סובר דהוי פיגול, והאיבעיא האם זריקה שלא לשמן מתירה את הלחם באכילה או דלא אמרינן לקולא. 2. איירי שהלחמים יצאו והכניסן ופליגי במח' וראב"ש דלר"א השחיטה מקדשת וממילא נפסלו ביוצא ור"ע כראב"ש דהזריקה מקדשת אבל לכו"ע זריקה אינה מועלת ליוצא לפגל וממילא לכו"ע הלחמים אסורין באכילה, ובעי למימר דא"א לומר דר"ע אתי כראב"ש כיון דאמרינן שזריקת פיגול אינה מקדשת ונדחה.
ג. באבד הלחם ושחט את כבשי עצרת כל הקרבן פסול, ובעי בשחט את הכבשים שלא לשמן האם עכ"פ הבשר הותר באכילה או לא. ומייתי 1. להו"א בעי למיפסל משום דלא מצינו דבר שכשר שלא לשמו ופסול לשמו, ומקשינן מקרבן פסח קודם חצות היום של י"ד. 2. ליכא דבר שנראה לשמו ונדחה מלשמו וכשר רק שלא לשמו, ודחי מפסח לאחר זמנו. 3. למסקנא קאמר לא מצינו דבר שנראה לשמו ונשחט לשמו ונדחה וכשר רק שלא לשמו, ואין להביא ראיה מתודה שנפרס לחמה וזורק הדם לשם שלמים מכיון שתודה עצמה נקראת שלמים.
שאלות לחזרה ושינון
א. דין שלא לשמן בכבשים ומח' רבי וראב"ש ובמאי פליגי (4)
ב. המח' ביצא הלחם בין שחיטה לזריקה ופיגל, ובמאי פליגי (2)
ג. דין הבשר באבד הלחם ושחט את הכבשים שלא לשמן (3)