הגמרא פסחים קח. מביאה בשם רב נחמן שתי מימרות סותרות, האחת אומרת שאת היין בליל הסדר יש לשתות בהסבה. והמימרא השניה אומרת שבליל הסדר אין צורך לשתות את היין בהסבה.
ומבארת הגמרא שאין מחלוקת בין המימרות, אלא שמימרא אחת עוסקת בב' כוסות ראשונות והאחרת עוסקת בב' כוסות אחרונות.
מסתפקת הגמרא איזו מימרא עוסקת בכוסות הראשונות ואיזו בכוסות האחרונות, ואומרת הגמרא שגם בסברא קשה להכריע איזו מימרא עוסקת בראשונות ואיזו באחרונות מפני שיש סברא לשני הצדדים.
ניתן לומר שבכוסות הראשונות צריך להסב מפני שעל כוסות אלו מספרים את סיפור ההגדה והחירות והכוסות האחרונות באות כביכול לאחר היציאה לחירות.
ומנגד ניתן לומר שצריך להסב בכוסות האחרונות מפני שהן נשתות כאשר אנחנו כבר בני חורין, אבל בראשונות, עדיין עם ישראל עבדים לפרעה.
ומכריעה הגמרא שמאחר ויש סברא לצד א' וסברא לצד ב', יש להסב בשתיית כל הד' כוסות. הרמב"ם בפרק ז' מהלכות חמץ ומצה הלכה ח' פוסק את דברי הגמרא שצריך להיסב בכל הד' כוסות וכן פוסק השו"ע באו"ח סימן תעב' ובסימן תעג'.
הר"ן בדף כג. מדפי הרי"ף מקשה על מסקנת הגמרא, מדוע הגמרא מחייבת הסבה בכל הד' כוסות והרי מצוות ד' כוסות היא מצווה מדרבנן, וקיימא לן דבכל ספק דרבנן אזלינן לקולא, וא"כ פסק הגמרא היה צריך להיות שאין צורך להסב כלל.
ונראה לבאר את עומק קושיית הר"ן
הגמרא במסכת שבת כג. פוסקת כי בהדלקת נר חנוכה צריך לברך אשר קדשנו במצוותיו ...להדליק נר חנוכה ומקשה הגמרא היכן ציוונו הקב"ה על נר חנוכה והרי מצוות נר חנוכה היא מצווה מדרבנן.
ומתרצת הגמרא שנאמר בספר דברים בפרשת שופטים לא תסור מכל אשר יורוך וכו' (דברים יז')ומפסוק הזה לומדים שש מצווה לשמוע בקול דברי חכמים, וזו המשמעות של אמירת וציוונו בברכת נר חנוכה.
הרמב"ם בפרק א' מהלכות ממרים הלכה א' וב' פוסק שחובת הציות לדברי חכמים בנויה משתי מצוות, האחת היא מצוות עשה של ועשית ככל אשר יורוך(דברים יז') והשניה מצוות לא תעשה הנלמדת מהלאו של לא תסור מכל אשר יגידו לך ימין ושמאל(דברים יז') .
והקשה הרמב"ן בספר המצוות בשורש א', כיצד פוסק הרמב"ם שחובת הציות לחכמים היא מדין דאורייתא של לא תסור, והרי קיימא לן שכל ספק דרבנן לקולא, ואם כפסק הרמב"ם שקיום דין דרבנן כגון נר חנוכה הוא מן התורה, לאור הלאו של לא תסור.
אזי לא ניתן בשום אופן להקל בספק דרבנן, כי כל מצוות דרבנן הם בעצם מצוות מדאורייתא, מפני שכבר אין הבדל אם התורה כתבה את המצווה במפורש כגון ברכת המזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת.
או מצווה כמו נר חנוכה שאומנם התורה לא כתבה אותה במפורש, אבל צריך לקיים אותה מכוח מצוות התורה של ועשית ככל אשר יורוך או מכוח הציווי של לא תסור וממילא חובת הקיום היא מדאורייתא.
כדי לתרץ את קושיית הרמב"ן על פסק הרמב"ם נביא שני תירוצים מתוך מספר ביאורים על הש"ס. השב שמעתתא בשמעתא א' פרק ג' מביא את תירוצו של זוהר הרקיע(התשב"ץ), שבאמת החיוב לציית לדברי חכמים הוא דין דאורייתא.
אך חכמים עצמם בעת שהם תיקנו מצווה מסויימת הם גם קבעו כי במצבי ספק של המצווה שלהם יש להקל וזאת כדי שיהיה הבדל בין מצווה שהתורה ציוותה אותה לבין מצווה שחכמים תיקנוה.
ווממילא מובנת שיטת הרמב"ם שחובת הציות לדברי חכמים היא מדין דאורייתא של לא תסור, אבל במקרה של ספק דרבנן נוקטים לקולא.
השערי ישר סובר שבספק דרבנן חכמים לא הורו כיצד לנהוג ולכן אפשר להקל
השערי ישר בשער הספקות פרק ז' מתרץ את קושיית הרמב"ן על הרמב"ם, שבאמת החיוב לציית לדברי חכמים הוא דין דאורייתא הנלמד מהפסוק של לא תסור ומהפסוק של ועשית ככל אשר יורוך.
אבל בספק דרבנן מקילים, כי חכמים לא אמרו לנו כיצד לנהוג במקרה של ספק, וממילא אין חיוב של לא תסור, כי במקום שחכמים לא אמרו דבר אין ממה לסור.
כדוגמה להסברו מביא השערי ישר את דין יין נסך מדרבנן, שהרי מדין תורה אין לשתות יין שנתנסך לעבודה זרה, אבל חכמים הוסיפו על דין תורה דין נוסף, ואסרו גם יין שהוא בבעלות הגוי או יין שהגוי נגע בו.
וממילא כאשר נוצר ספק האם גוי נגע ביין וכדו' ,זהו ספק דרבנן, ובמקרה כזה נפסוק לקולא, מפני שהאיסור של חכמים נאמר רק במקרה וודאי , שברור כי הגוי נגע ביין, אבל במצב ספק חכמים לא אסרו, וממילא אין לאו של לא תסור, כי אין ממה לסור.
לאור דברי התשב"ץ והשערי ישר ניתן להבין את עומק קושיית הר"ן
הגמרא פוסקת שצריך להסב בכל ארבעת הכוסות, ומקשה הר"ן והרי ספק דרבנן לקולא וא"כ בין אם נלמד כשיטת התשב"ץ שבספק דרבנן חכמים בעצמם מורים להקל, ובין אם נלמד כשיטת השערי ישר שבספק דרבנן חכמים לא אמרו את דינם וממילא ניתן להקל, אזי צריך להבין מדוע הגמרא פוסקת לחומרא ומחייבת הסבה בכל ארבעת הכוסות.
הר"ן מתרץ שני תירוצים על קושייתו
תירוץ ראשון שבאמת בספק דרבן מקילים, אך מאחר ופעולת ההסבה היא פשוטה וקלה, אזי פוסקים לחומרא ומסבים בכל הד' כוסות.
תירוץ שני אומר הר"ן , שאם נקל ככל ספק דרבנן, אזי תתעורר בעיה באלו כוסות להקל ולא להסב האם בראשונות או שמא בשניות.
ואם נקל ולא נסב גם בראשונות וגם באחרונות נמצא שביטלנו לגמרי את תקנת חכמים להסב, ולכן מחוסר ברירה אנו מחמירים להסב בשתיית כל הד' כוסות למרות שבדרך כלל בספק דרבנן נוקטים להקל.
הישועות יעקב או"ח סימן תעב' סעק"ג כותב כי במקרה ששכח ולא הסב תהיה נפק"מ בין שני תירוצי הר"ן.
אליבא דהתירוץ הראשון שנוהגים להסב בד' הכוסות כי הסבה היא פעולה קלה, משמעות הדבר היא שמעיקר הדין אנחנו מקילים ולא צריך להסב וזאת משום שספק דרבנן לקולא, אלא שלפנים משורת הדין אנו מסיבים.
וממילא זוהי רק הנהגה של לכתחילה, אבל בדיעבד אם לא הסב, נשאר הדין המקורי של ספק דרבנן לקולא ולכן אין צורך לחזור ולשתות בהסבה.
אבל לתירוץ השני שמסבים בכל הד' כוסות כי אחרת תתבטל תקנת חכמים, או כי אין אנו יודעים באלו כוסות להקל ולא להסב, משמעות התירוץ היא שמחוסר ברירה נוצר דין חדש שצריך להחמיר ולהסב למרות שבדרך כלל ספק דרבנן לקולא, וממילא אם שכח ולא הסב צריך לחזור ולשתות בהסבה.