כיכר השבת

שלוש סצנות, שלושה רגעים מזעזעים

אבישי צור חוזר לשלושה רגעים קורעי לב בגטו ורשה. על ישיש יהודי שמושלך ממקומה חמישית, קרב על שארית מזון ושש יריות

| 10 | כיכר השבת |
שלוש סצנות, שלושה רגעים מצמררים
(פלאש 90)

גטו ורשה, 1940. שעת ליל.

את הדממה מפר לפתע קול מוכר ומקפיא נשימה. רכב עמוס חיילים גרמנים עוצר בחריקה ברחוב, מתחת לבית. כמו לפי אות מוסכם, כבים באחת כל האורות, בכל הבתים ברחוב.

הנאצים נכנסים לבנין שממול, ושועטים במעלה המדרגות. באחת הדירות בקומה הרביעית או החמישית נדלקים האורות. משפחה יהודית שלימה מסיבה סביב שולחן עגול, כנראה היו באמצע ארוחה. "לקום!" צועק המפקד. כולם קמים, חוץ מהסב הזקן והנכה, הרתוק לכסא גלגלים.

"קום!" צועק עליו המפקד. היהודים מביטים באימה. מה יעשה המטורף?

"תוציאו אותו!" פוקד הנאצי.

שני חיילים נאציים מרימים את כסא הגלגלים בידיהם. הם ניגשים אל המרפסת, ועוזבים באדישות את הזקן הנכה בכסא הגלגלים, מעבר למעקה. באויר, חמש קומות מעל הקרקע.

עד שהזקן מגיע למטה הוא מפורק לחתיכות, ואבריו מתפזרים על פני הרחוב הדומם.

אנשים צועדים ברחוב הגטו, בלי רצון חיים, בלי מטרה. מכל עבר מוטלות גופות. הזוהמה שולטת ברחוב. זוהמת השלדים המוזנחים, חיים עדיין, רעבים לפירור לחם. זוהמת המדרכות מלאות הדם, הזבל והלכלוך.

אשה קשישה הולכת, בידיה סיר קטן. הסיר מכוסה. היא מחזיקה בו כמו באוצר יקר, עוטפת אותו בשתי הידים, מאמצת אותו אל חיקה.

זקן אחד מתנפל עליה לפתע. אולי הם מכירים, אולי לא. הוא מנסה לחטוף מידיה את הסיר. הזקנה מגוננת עליו בכל כוחותיה הדלים. היא נלחמת כמו לביאה, אך הסיר נשמט מידיה. מאכל לא מזוהה, מן דיסה או מרק סמיך, נשפך ממנו על המדרכה המטונפת.

האשה הזקנה נראית כמי שחרב עליה עולמה. עיניה נפערות לרווחה, והיא אינה מסוגלת להוציא הגה מפיה. ברגע השני היא מתחילה לבכות וליילל בקול לא-אנושי.

התוקף הזקן אינו חושב פעמיים. בעוד האשה מיללת ובוכה, הוא נשכב על הרצפה מלוא קומתו, ומלקק בלשונו את המאכל הסרוח מעל המדרכה. הוא אינו שם לב לאנשים שסביבו, וגם לא לאשה המייללת. עד הטיפה האחרונה הוא מלקק ומלקק, כאילו מדובר במאכל הערב ביותר שטעם אי-פעם.

איש אפילו אינו עוצר להתבונן במחזה הקשה.

קבוצת יהודים מאושרים עושה את דרכה אל הגיטו. מאושרים, משום שזכו לקבל ארכה לחייהם. הם עובדים בבנית חומה חדשה לגיטו.

היהודים צועדים בשורה ערפית. מסודרת, מדויקת, כמו שהנאצים אוהבים. בידי כל אחד כיכר לחם קטנה ומעופשת – ארוחה לכל היום.

שני החיילים המפקדים על השורה הולכים בראש. לפתע הם מבחינים במפקד בכיר. הם עוצרים מיד את השורה, ועוברים לעמידת דום.

הבכיר הנאצי עובר על פניהם, ובהחלטת-פתאום מצוה על ששה מהיהודים לצאת מהשורה. ששה, במרחקים שוים פחות או יותר. "לשכב!" הוא מצוה, והיהודים משתטחים, פניהם על הקרקע.

הנאצי שולף את אקדחו ויורה כדור אחד בראשו של כל אחד מהם. הדבר כמעט ולא ניכר – הראש מוטה קצת הצידה, חור קטן נפער, זרזיף דם דולף. הגוף עובר לשכיבה כבידה, שכיבה של מת.

כשהנאצי מגיע אל היהודי האחרון, נגמרים הכדורים במחסנית. הנאצי שולף מחסנית אחרת, ובקור-רוח מחליף את המחסניות. היהודי השוכב על הקרקע מרים עין, שביב תקוה ניעור בליבו. אולי בכל זאת.

הנאצי מסיים להחליף מחסנית, ויורה גם בראשו של היהודי האחרון כדור בודד.

השיירה ממשיכה בדרכה. על פניהם של היהודים הצועדים בה לא ניכר דבר. כאילו לא ראו מאומה.

על הקרקע נשארות שש גופות, מסודרות, במרחקים שוים. חור קטן בראשו של כל אחד מהם.

שלוש סצינות מסרט אחד – 'הפסנתרן'.

תוכן שאסור לפספס
10 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

התגובה נשלחה בהצלחה.
בקרוב התגובה תיבחן ע"י העורכים שלנו, אם תימצא תקינה תפורסם באתר.
התגובה נשלחה בהצלחה.
בקרוב התגובה תיבחן ע"י העורכים שלנו, אם תימצא תקינה תפורסם באתר.
8
אמנם הקטעים שנכתבו כאן נקיים, אבל אני מבינה שהסרט עצמו אינו סרט נקי לחלוטין. ופרסום שמו של הסרט הוא משום נתינת גושפנקא לצפות בו. חבל.
מישהי
7
במקום לחזור לארץ ישראל מחכים לשואה והתבוללות באמריקה ואירופה. הרפורמים נשרפו בגלל מעשיהם הרוחניים. הדתיים נשרפו כי במקום לשוב לארצם, העדיפו להישאר על אדמת נכר. רק המזרחיים שרדו כי הם באמת שאפו לחזור הביתה
יהודי פשוט
6
ימח שמם וזכם לעולמי עד של כל הגרמנים הלוואי שאדמת גרמניה תיהיה מקוללת לעד ותשמד ותחרב בקרוב ע''י רעידת אדמה או צונאמי [אנו מחבקים ומצפים באהבה רבה לבואם של יהדות גרמניה שנשארה שהלוואי שיבאו לארץ ישראל בקרוב מצפים ברגש לב בבואכם מהר]
חסוי

הצגת כל התגובות

5
הבעיה אצלינו שכל דבר זה שחור לבן. כן או לא. אינטרנט - כן או לא. סרטים - כן או לא. התורה היא תורת חיים. היא נועדה להיות תורה - מלשון הוראה - לחיים את החיים, ולא לאלו שאינם חיים. לא למסתגרים, כמו הסבא מנובהרדוק, בחדר עם שני חורים. כך גם בענין השואה: אנחנו נגד יום השואה. נגד קביעת ימים חדשים. ומה
דוד אינדורסקי
4
כיכר השבת: אימרו דבר בשם אומרם. מי הניצול שסיפר את הסיפורים הללו? של מי התיאורים של הפרטים הקטנים? של הכתב או של הניצול?
מלכה
3
אם ננסה להבין מה המסר שהכתב מתאר כאן נבין שזה אינו בדיוק רק הסצנות שהיו בשואה אלא ישנו סצנה נוראית הרבה יותר ששכח לציין - השואה הרוחנית! את סרט זה ראיתי במו עיניי לפני מספר שנים בהיותי חילוני ובמשפט אחד - שומר נפשו ירחק..! נכון שהסרט נותן את הטון במאורעות השואה אבל! ישנם סצנות שהכתב שלנו לא ה
חי בסרט
2
אפשר לראות את הכל חי ומוחשי נורא נורא.....
יוסי
1
אין מחילה, ואין סליחה. במותם יכפרו על מות הקדושים.
גל אברהם
אולי גם יעניין אותך
תרבות