מהו הספר הראשון שכתבת?
"הספר הראשון שכתבתי הוא הספר "אליך לוח ליבי", שהיה מעין יומן של נערה. הספר אזל כבר מזמן ולא יצא שוב, על אף שבכל ביקור שלי בבתי ספר למפגש עם תלמידים, הילדים מספרים לי שלקחו אותו מהספרייה שלהם וכמה אוהבים אותו".
מדוע בשנים האחרונות את מתמקדת דווקא בספרים לגיל הרך?
"אני אוהבת לעשות דברים שאני יכולה להיות ייחודית בהם ולתרום באמצעותם כמה יותר. כשהתחלתי לכתוב ספרים לנוער הייתי כמעט היחידה. סופרים בודדים כתבו ספרים באותן שנים, אחר כך קמו סופרים רבים שכתבו לנוער. עברתי לכתיבת ספרי מבוגרים, ולאחר מכן גיליתי שדווקא תחום הגיל הרך היה לוקה בחסר. אנשים חושבים שלכתוב לגיל הרך זה פשוט וקל, אך אין הדבר כך, ספרים רבים יוצאים לגיל זה ואינם מתיישבים על ליבו ונפשו של הילד הרך. כותבים בחרוזים מסורבלים מידי, טקסטים ארוכים ומיגעים, או שפה מתיילדת ולא מעשירה. אני חושבת שזה שאני גם מנחת הורים ומדריכת משפחה - גורם לי להבין את נפש הילד ולהשתמש בהבנה הזו בכל מילה ומשפט שבספר. הדברים כנראה ניכרים, כי הורים באמת מודים ונפעמים".
ובכל זאת, ספרך "הזיכרון האחרון", שהוא ספר עב כרס בן 400 עמודים, הפך במהירות לרב מכר?
"הזיכרון האחרון" זהו ספר שכתבתי אותו מזמן, אבל המיוחד עכשיו שניתן להשיגו בתוספת הדיסק של הסרט באורך המלא. עשרות אלפי בנות ונערות ראו את הסרט בקייטנה ובמחנה ורצו מאד לראותו שוב – עכשיו יצא הסרט כערכה אחת עם הספר למכירה לאנשים פרטיים וזה המיוחד".
מתוך מודעות המתפרסמות בכל עיר ועיר הבנו שאת מוזמנת לרגל שבוע הספר למפגשים רבים עם ילדים ועם מבוגרים גם בציבור החרדי וגם בכללי, עד כמה קוראים בציבור הכללי את ספרייך?
"בסקר ספריות שנערך מידי שנה מטעם משרד החינוך בספריות מדגם, אני ממוקמת במקום שני מקרב כלל הסופרים, אחרי גלילה רון פדר, עם כמות אדירה של החלפות ספרים בספריות כלליות (לא חרדיות). רק אחרי ממוקמת שורה ארוכה של סופרים חילוניים כמו סמדר שיר ואחרים. אני חושבת שזה אומר הכול".
"לפני מספר שנים הוזמנתי לכל ספריות ראשון לציון כסופרת השנה. אני מוזמנת כמרצה בפתיחת ספריות וכאורחת כבוד בכל הספריות העירוניות. ברוך ה' ילדים חילוניים אינם עוכרי דת ואינם מדירים רגליהם מקריאת ספרי כותבים חרדיים. האמת שגם הורי הילדים הללו שמחים לפגוש אותי בספריות, ההבדל היחידי בינם לבין ההורים הדתיים, שאלו קוראים לי "פוקס" עם שורוק ואלו "פוקס" בחולם. לא נורא, העיקר שאת שמי האמתי - הספרותי, "מנוחה", הם משאירים ללא רבב".
עד היום כתבת למעלה מ- 300 ספרים, בעתון משפחה ובידיעות אחרונות ציינו אותך לאחרונה כ"שיאנית" במספר הכותרים. איך עושים את זה?
"אני לא אוהבת שמזכירים את מספר הספרים, זה לא העיקר. אם לא היו קוראים את הספורים ואוהבים לשמוע אותם ברדיו ובכל מקום שבו אני מספרת אותם - לא הייתי ממשיכה וזה לדעתי העיקר".
איך עושים את זה? בעזרת ה', כמובן, ועם הרבה אהבת ספר ואהבת אדם.
הצגת כל התגובות