ישבתי על הספה, לגמתי קפה (שכבר הספיק להתקרר, כי ככה זה כשיש ילדים) וגללתי את הווטסאפ. קבוצת "נשות החסד והאימהות הכורעות תחת הנטל" געשה ורעשה. הודעה רדפה הודעה, כולן מדווחות על קצב התקדמותן בניקיונות הפסח כאילו מדובר במבצע צבאי:
"סיימתי עם הארונות במטבח! כל הצלחות עברו סינון!".
"כבר קרצפתי את החריצים של השיש עם מברשת שיניים!"
"אני בשלבי הסיום של גרוד הטיח מהתקרה, מה דעתכן – לצבוע מחדש?"
ואני? אני ישבתי. כלומר, ישבתי לרגע. עד שהגיעה שיחת הטלפון.
"נו, מה איתך? איך את מתקדמת עם הניקיונות?" זו הייתה חמותי, מלאת ציפייה לשמוע איך אני הופכת את ביתי למעבדה סטרילית.
"את זוכרת, נכון, שאבק זה לא חמץ?" ניסיתי להתגונן.
"נכון, נכון," היא אמרה, "אבל לכלוך זה גם לא מצווה!"
ומשם, הכל התדרדר. פתאום מצאתי את עצמי פותחת את הארונות, שולפת בגדים שלא לבשתי מאז תקופת התיכון, מוחה אבק מפינות ששנים לא התקרבתי אליהן, ומוצאת מאחורי המקרר אוצרות היסטוריים – למשל, פתק קניות מ-2018 ושקית קטנה של משהו שפעם היה כנראה שקדים.
"תמיד ידעתי שאת תתעוררי בזמן!" אמרה חמותי בסיפוק, אחרי שעדכנתי אותה שהתקדמתי. אך אבוי – השיחה הזו רק חיזקה את רוח הקרב של חברותיי. כשהעליתי תמונה של השיש הנוצץ שלי, מישהי מיד שלחה תמונה של הספה שלה – הפוכה, אחרי שהיא שלפה מתוכה פירורים שהיו יכולים להאכיל כפר קטן. אחת אחרת דיווחה שכבר ניקתה את כל החרסינות במקלחת עם חומץ תפוחים "כי זה טבעי וידידותי לסביבה". ואני? הרגשתי שאני חייבת להעלות הילוך. הרי אף אחת לא רוצה להיות ה'מלוכלכת' של הקבוצה.
ובדיוק כאן, רגע לפני שאיבדתי שפיות, עצרתי. ישבתי על הרצפה (כי הספה הייתה עמוסה בבגדים ש"יצאו לסינון"), שתיתי כוס מים (כי נגמר לי הקפה) והגעתי למסקנה – פסח יגיע, גם אם לא אקרצף את התקרה עם חומץ תפוחים. אני אנקה, אני אסדר, אבל אני גם אנשום. ואולי, רק אולי, בפסח הבא – אהיה אני זו שמובילה את הטרנד החדש: "להירגע זה גם מצווה!"