בואו נסביר למה הדאגה היא כ"כ ממכרת. למה אנחנו אוהבים להיות בדאגה? למה אנחנו דואגים להיות בדאגה?
כי דאגה היא מין אחיזה ותחושה שאני בשליטה על המצב. מה אני עושה? אני דואגת. ואלמלא דאגתי לילד הזה, אלמלא דאגתי איך נשלם את המשכנתא, אלמלא דאגתי איך נעבור את השבת דברים לא היו קורים. מה שמוביל לתוצאה זה בכלל הדאגה שלי. וזה ממכר אותי. זה מביא אותי להבין שאני חייב לדאוג עוד ועוד על מנת שאוכל לשמר את ההצלחות האלה ומה שאני מאמינה בצורה סמויה שאלמלא הדאגה שלי דברים היו מתפוררים ומתפרקים.
הייתי רוצה לקבל תפיסה והסתכלות שאולי דווקא העובדה שאני דואגת מצמצם אותי לשביל ונתיב אחד - הפחד ולא נותן לי את האופציה של אפשרות לראות עוד דרכים ועוד מקומות שיש לקב"ה כדי לעזור לי, לבן שלי, לבעלי, למשכנתא שלי והדאגה סוגרת את האופציה לראות ולחוות דברים נוספים.
ולסיום אומר: כדאי שלא לדאוג, לאפשר, לאפשר לקב"ה לעזור לי, לא להחזיק את שהדברים ולדאוג ולתת לשריר הפחד להחזיק הכל, אלא לאפשר שהקב"ה ימצא דרכים נוספות לדאוג לי.
