אף תינוק לא בוכה, אף ילד לא מתלונן או מבקש שאקנה לו ואכין לו. רק קולות עמומים של בית בוקעים מהחדרים.
אז אני ממהרת למקלדת הזעירה שלי ולאותיות הדוממות, כדי להפיח חיים בערב הפסח הזה שהשנה הפך לדומם וריק.
זאת לא רק אני שמרגישה את המחנק, כך מסתבר. טרגדיית האש בברוקלין ושאר ידיעות ווטסאפ מזעזעות, מצטרפות לכאבי הפרטי, כאבה של חברתי הטובה כאבם של שכנים ואנשים רבים.
שבוע לא פשוט עומד לחלוף עלינו בתחושה של הלם כבד שאי אפשר להתנתק ממנו. תמונתם של ילדים עטופים בפרוכת קופצת לי פתאום. גם כשאני שוטפת כלים או ממתינה בסבלנות על ספסל רעוע, בזמן שאיזה בחור נמרץ שואב פתיתי חמץ משטיחון הרכב שלי.
התמונה הזו, של הדממה והשיתוק, של המוות ואולי של החיים. של כעס וגם של רחמים, של אמונה וחוזק לצד חולשה ואין אונים.
אז שאלתי אותי איפה אני, מה השקט והחיוך שלי מסתיר ומה אני באמת אחרי כל אלו.
רגע לפני שאבא הלך לי, כשהיה לנו זמן איכות קטנטן, רק אני והוא מאחורי וילון בחדר מיון. חשבתי לי אם אכעס כשהוא ילך לי, אם אחפש אשמים או פשוט אשאל "למה אלוקים, למה?"
פחדתי שעולמי הרוחני יקרוס תחת העומס והנשמה תתרוקן לי.
אני זוכרת את אבאלה שלי, בסבלו השקט, מתפרץ לפתע בבכי ומדבר אם אבא שבשמיים. תעזור לי, אני רוצה לחיות. הוא היה זועק. "איזה מין אבא היה רוצה לראות את הילד שלו ככה?
הזעקה הזו נשארה דוממת עד עכשיו וכנראה תישאר שם ללא מענה עוד שנים ארוכות, אולי אפילו לעולם.
אמונה.
דרגות שונות לה לאמונה, דרכים רבים להבין ולהרגיש אותה. כן, למדתי על זה בסמינר וגם בבית הספר.
למדתי על עובי של גרב וגוון של חצאית. למדתי שאסור לשאול או לחשוב אחרת. ידעתי שצריך להאמין כמו כולם למרות שלא הבנתי כלום. למדתי על האמונה ממקום אפור ואטום אולי גם תמים וקצת סתום.
עד שעזבתי בית ונלחמתי על הלבד, עד ששמחתי כשהכרתי את האחד. עד שנהיה קשה וחשבתי שלא אוכל עוד, עד שהתפעמתי כשנולד לי האור.
עד שמצאתי כוח לקום ואז אבא הלך, עד שהילדים האלו נשרפו, עד שהמתפללים האלו נטבחו...
עד שהבנתי באמת שיש לי כוח והרבה, ושהאמונה היא בונוס בשגרה מלאת תהפוכות.
עכשיו אני לא מפחדת,
עכשיו, אני מאמינה.
]]>
