אתמול בכיתי.
אתמול בכיתי את נשמתי.
תראו, מי שמכיר אותי יודע שאני לא 'דוסית' בלשון המעטה. אמנם למדתי בסמינר חרדי קלאסי. גדלתי בעיר חרדית קלאסית. אבל תמיד אהבתי להתגנדר אתגרתי את הוריי האהובים והייתי סקרנית קצת יתר על המידה.
דבר אחד אי אפשר לקחת לעולם, מילדה תמימה מבית ספר זכרון מאיר. אהבה והערכה לתורה.
בכיתה ו', המורה בלומה לימדה אותנו שיר על הרב שך. איך בגיל 9 הוא נסע לבד לעיירה פונוביז' ולמד שם בישיבה. ואז בשואה הוא התחבא בעזרת נשים ולמד ולמד ולמד ואכל עשב.
התרגשתי מהשיר, התחלתי לבכות ויצאתי לשטוף פנים.
שנים אחר כך לא משנה איפה טיילתי, ואיך התלבשתי, לתורה תמיד היה ויהיה לי רגש. אולי זה משהו שמגיע עם הגיל. עם הגיל בא השכל - אצלי המשפט הזה תופס ממש חזק.
שכל היה לי תמיד אבל ללא אהבת תורה כמו שיש לי כיום. רובכן יודעות שאני גרושה. לאישה גרושה לפעמים קשה עוד יותר לשמור על הגדרות הקלאסיים כי די. מיצינו. הבנו.
תנו לי להחליט לעצמי מה טוב ולשלם בעצמי על הטעויות.
דבר אחד אני מכניסה לבן שלי מאז שהוא קטן. בין שלל הבילויים הלא בדיוק חרדיים שלי - אהבה והערכה לתורה. תלמד אותה. תבין אותה ואז אוטומטית אתה לא תוכל לעזוב אותה. אני לא צוחקת, אני בוכה על זה.
בסוכות, הילד רצה לעשות בסוכה של ההורים שלי סיום מסכת תענית. הברוך שאנחנו תקועים במלונית קורונה עם משפחות זרות,
אבל על כבוד התורה לא נוותר. אז הזמנתי ממכולת קרובה אתמול קולה ממתקים ועוגות.
אלקנה ברויער איש חינוך מטלזסטון שיודע גם לשיר, הרים אירוע מרגש.
שלטים נתלו בכל רחבי המלון. הילדים ישבו במעגלים סביב הילד. כל המלון הגיע. לא האמנתי שככה אנשים יתרגשו.
סוף סוף אפשר ללחוץ ידיים בלי לפחד. ולהתנשק למרות השיעול ולהגיד מזל טוב.
הרגשתי שאני מחתנת ילד. הלב שלי פעם בהתרגשות. כשהילד התחיל לקרוא הדרן עלך מסכת תענית התחלתי למרר בבכי תמרורים.
חזרתי לרגע להיות הילדה הזאת מכיתה ו'. שרק רוצה לאהוב את התורה כמו הרב שך ושהתורה תגן עליה בחזרה.
מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי.
בין הפייסבוק האינסטגרם והטיק טוק יש מישהי שמונחת בקרן זווית וכל הרוצה ליטול יכול לבוא וליטול.