בסמינר היא נכנסה לכיתה גדולה ורועשת עם בנות שלא הכירה קודם פרט לשתי בנות מכתה ח' שעברו יחד איתה, ונעשתה עוד יותר שתקנית ומכונסת בתוך עצמה, המורות הניחו אותה לנפשה. בשבועות האחרונים של השנה היא מצאה כל מיני "סיבות" להעדרות מהלימודים, פעם כאב לה הראש ופעם הבטן ופעם התעוררה מאוחר.
לא ידעתי אם לנהג ביד חזקה ולדרוש ממנה ללכת בכל זאת לבית הספר, בסופו של דבר לא עמדתי על זה כי חששתי להקשות עליה. בתעודה ראו ירידה דרסטית. ניסיתי לשכנע אותה ללכת לטפול אך היא מסרבת, בחופש היא יותר רגועה, נמצאת בבית ואין לה קשר עם חברות. אני חוששת לה אם היא סיימה את השנה כפי שסיימה, מה עלול לקרות בשנה הבאה, היא כבר זורקת מידי פעם שבבית היא מרגישה יותר טוב, והיא לא מבינה למה צריך את "הצרה" של בית ספר. אמא דואגת
לאמא הדואגת!
בתך סובלת מחרדה חברתית, שהיא מין ביישנות מופרזת הגורמת להימנעויות ממצבים חברתיים. ילדים כאלה חושבים שהם נראים טיפשיים או מגוחכים. חוששים להתבטא בכתה ולפתח מגעים עם אנשים שמחוץ למשפחה. כאשר בעיה כזו הופכת לעקשת אי אפשר לחשוב ש"היא תעבר מעצמה" או "הכל תלוי ברצון, אם היא תקח את עצמה לידיים אז הכל יסתדר". החדשות הטובות הן שניתן לטפל בבעיות חרדה למיניהן, גם בחרדה חברתית.
לעיתים מספיק שההורים יקבלו הדרכה איך לעזר לילדם, במקרה זה נראה שגם הבת זקוקה לעזרה ובמקביל אתם ההורים צריכים הדרכה. הורים נכנסים ללחץ כאשר הם רואים את מצוקת ילדם, הפסיכולוגים עומר ולייבוביץ מדברים על עקרון מנחה להורים לילד חרד: עליהם לפעול בצורה תומכת ולא מגוננת! התנהגות מגוננת של הורים מתבטאת בלקיחת אחריות על תפקודו של הילד. ואם הילד מתקשה בתפקודו הם מוותרים לו ועושים דברים במקומו (וותרתם לה להתמודד עם קניות. המורות וותרו לה) מה שנראה היה ממבט ראשון כהתנהגות שמקלה על מצוקת הבת עם הזמן הוא בעוכריה, ההימנעות אינה מאפשרת לה לגייס כוחות וללמד להתמודד.
לעומת זה בהתנהגות תומכת: א' ההורה מקבל ומכיל את סבל הילד אינו מאשים ואינו מזלזל במצוקה ומושיט לו יד לעזרה ב' עוזר לילד לפעל בעצמו למרות הקושי. הורים נופלים לפעמים באחת משתי המשימות. או שהם דורשים בלי לקבל את החרדה. או מקבלים את החרדה אך אינם יוצרים את התנאים המתאימים לתפקודו של ילדם. או שהם דורשים בלי לתמך, או שהם מוותרים ומגוננים.
כשהעדרויות מהלימודים נעשו תכופות חששת לסבלה וותרת לה. יתכן שהתחברת מידי למצוקה שלה?! נכנסת גם את לאיזושהי חרדה?! ובעצם נכנסת לעמדה מגוננת. ויתכן ובתך היתה זקוקה לאמא מבינה אך גם דורשת. מכילה את הכאב אך גם דוחפת להתמודדות. "אולי בכל זאת למרות הקושי כדאי כן להתגבר וללכת"?!.
חרדת הילד מעוררת בדרך כלל אצל ההורים את הצורך להגן עליו, (כואב לה הראש? שתהיה יום יומיים בבית) כאשר ההגנה אינה מספקת את הילד הוא תובע אותה מהוריו, למשל, שילכו לעוד רופא ועוד רופא להתייעץ. אך כשהורה בעמדה תומכת הוא יענה: הרופא אמר שהכל בסדר אתך ועלייך לחזור ללמודים, ההשארות בבית לא תפתור את כאבי הראש. כך יש סיכוי רב יותר שהילד יחזר לתפקוד, אך אם הוא מגונן ונבהל גם הוא מכאב הראש ומתחיל לרוץ מרופא לרופא הוא עלול להנציח את הבעיה, והחזרה לתפקוד הופכת לבלתי אפשרית.
הורה שלו עצמו נטייה לחרדתיות עלול להיות מוצף מחרדת הילד שלו עד שלא ברור אם זו חרדת הילד או חרדתו הוא. ילד נבהל כשהוריו נבהלים וכך הוא "לומד" לפחד. "אם אמא פוחדת סימן שיש סיבה לפחד" וזה מגביר את חרדתו הוא. כך שחרדת הילד וחרדת ההורה כרוכים זה בזה. גם הילד גם ההורה מתרגלים למצב ואינם מוצאים כל דרך לצאת ממנו. לא אחת אני פוגשת הורים למתבגרים השוהים בבית תקופות ארוכות כשנראה שאין דרך לחזר. הכל התחיל עם חרדה חברתית או התקף פאניקה או חרדה על הבריאות. תגובה נכונה מיידית יכולה לעצור את התהליך, אחרי חצי שנה או יותר של שהות מחוץ למסגרת למודית מאד קשה לתקן את המעוות.
אמא יקרה,
בתך במצוקה, גם אם היא ילדה ביישנית מטבעה, הביישנות הטבעית הובילה אותה רחוק מידי. יתכן והוויתורים כלפיה גם בבית וגם בבית הספר הגבירו את הנטיה הטבעית, הימנעות מצילה לטווח הקצר, אך מגבירה את החרדה לטווח הארוך. היא זקוקה לעזרה ואתם ההורים זקוקים להדרכה. שנת הלמודים בפתח, אין מקום להרים ידיים ולאפשר לה לשהות בבית במקום להיות במסגרת הלימודים כמו כל בנות גילה. עליכם ההורים להעביר לה מסר חד משמעי שלא תקבלו זאת, ועליה ללמוד לנסות להתמודד ולהתגבר על החרדות שלה, כך היא תרגיש כאחד האדם, כמו כל בנות גילה. ואם היא אינה מסוגלת אז יש תקווה ויש עזרה! ואתם תעשו הכל בשביל שייטב לה! ואם היא עדיין מהססת, לא נורא ממילא כאשר שולחים ילדה לעזרה מקצועית הפגישה הראשונה היא עם ההורים ואני מקווה שאיש המקצוע ינחה אתכם וגם יכוון אתכם איך לגייס אותה לקבלת עזרה לעצמה.
הכותבת היא, הניה לוברבום מנהלת מרכז מגן, גוף ונפש..
]]>
