זהו סיפור על מוות ואובדן אך גם סיפור על כוח וגבורה. זהו סיפור על אביר החסדים ועל המלך של הנתינה. זהו סיפור על איש אחד שהוא עולם שלם.
זה הסיפור על אבא אחד, אבא שלי.
מאחורי הדלת המולה רבה, קטעי מילים ורסיסי הברות, קולות מתערבים בקולות ו"הוא היה" נשמע שוב ושוב. מנחמים רבים פוקדים עכשיו את הבית, הלומים מהידיעה שהוא כבר לא כאן.
מוזר לי לכתוב כאן על אבאלה שלי, איך אתאר עוצמות כאלו של קשר, של אהבה שאינה תלויה בדבר, איך אשתמש במקלדת ואותיות כדי לצייר קווים לדמותו אפופת הקודש.
חשבתי לוותר השבוע, להתכנס באבלי ולשגר איזו הודעת התנצלות מנומקת אודות הטור שנבצר ממני לכתוב.
אבא שלי לא אהב פרסום, מעולם לא הבין את נפלאות הפייסבוק ושאר רשתות, מעולם לא הבין את הצורך בלקבל משוב ולייק על תמונה או מילים מתוחכמות, יכול להיות שהיה נבוך עכשיו כשהפך להיות הנושא, שיחת היום.
שלושה ילדים אנחנו לאבא, שלושה ילדים שונים ובתווך אני, ילדת סוכר הטוענת להיותה הממרח בין הפרוסות, כזו שתמיד צריכה עוד ועוד תשומת לב, לאבא היה מספיק בשבילי ובשביל כל העולם, לאבא הייתה דרך מיוחדת, לאהוב כל אדם.
אז נכון שלא הכרתם ואין לי שום דרך להסביר או להספיד, איך אוכל לתאר שיעור קומה ונפש נשגבה, איך הפך את נתוני הגוף וכישרונותיו הרבים לחיים שלמים של חסד, מהול בענווה וחכמה.
לאבא שלי לב גדול ורחב, תיאורי אודות שיעור קומתו נשמעות כקלישאה יבשה וכשבחים השגורים, כאלה שאומרים על כולם. עוד לא נמצא הביטוי או המילה, הפועל או ההברה שיצליחו להעביר אפילו קצת מני אבא, סבא.
הוא בטח מסמיק עכשיו, מתנצל שם מלמעלה שהוא לא באמת כזה מיוחד, שרק עשה את תפקידו כאב וכסב וממש לא טיפלה יותר, מעולם לא לקח קרדיט על אי אילו מעשים והשתדלויות, מעולם לא חשב עצמו לעץ ישיש וחזק בשדה של ערבות קמלות.
היום אני לובשת קרעים, קרעים מבד וקרעים של הלב, קרע שגודע הכול, חותך ומפריד בין גוף ורוח, בין הקודש לחולו של יום.
אבא,
הפסקת פתאום לספר לי אותך, עצרת ממש באמצע המתח, לא סיפרת לי את הסוף, את החלק הזה שהם חיו באושר ובעושר. השארת לי את הדף למלא, את השורות של מורשת חייך לכתוב ולקיים, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות.
חינכת לאמת ולדרכה של הארץ, הטמעת בי דרישה לצדק ושלמות, ללא פשרות על קצת פחות. לימדת אותי על רצון ועל יכולת, על כוח הנפש מעל כוחו של הגוף, על הבטחה וקיומה, על אהבה ופישרה.
בלכתך השארת שקט טהור, דממה של קודש קודשים לצד שירה של מלאכים, בנשימותיך האחרונות והכבדות הענקת לי רגעים קסומים של טוהר וניקיון כפיים, הצבעת ללא תנועה על המלאכים שקיבלו איתנו עול מלכות שמיים, הורדת לרגעים את כיסא הכבוד אל הארץ, שנחוש גם אנחנו קצת מהמתוק הזה.
זכית ללכת במתיקות וטוהר כשל תינוק, פניך זרחו כל כך ועינייך עצומות ושלוות, משכנעות אותנו שעכשיו כבר טוב ושליו, הלכת לשם כשידך בתוך ידי, עד שאמרו לי לעזוב, לתת לך ללכת, לשחרר, להתבגר ברגע אחד ולקבל על עצמי להמשיך את מפעל חייך.
נוח בשלום על משכבך אבי, מורי ואהובי.
יהודה אריה שכטר זצוק"ל
ת.נ.צ.ב.ה
]]>
