כמי שהיתה בחשיכה ויצאה אל האור ברצוני לשתף את אלה שעדיין במקום האפל. אולי אינן יודעות איך יוצאים משם? אולי אינן מאמינות שיש תקווה? אולי מתלבטות בין כל האפשרויות לקבלת עזרה?
אחותי היקרה:
מזאת תקופה ארוכה, רוצה אני לשתף אותך בחויותי. לא מקובל במחוזותינו, לצערי, לספר בתום לב על ש"אני נעזרת בתרופה", או ש"אני מתפתחת, ומתקדמת עם שיחות".
היות שכך, בחרתי לשתף, אז איך זה התחיל?
אני לא צריכה לספר לך, רוב האנשים לא סובלים מחרדות - עקב ארוע חד פעמי, ולא נכנסים לדכאון מטראומה, את יודעת, משהוא נְכס כזה, שמזדחל לתוך הלב, ויושב לידך על הכסא במטבח, ואומר לך בכל שפה: "לא מתחשק לי". הוא גם מדגדג בקצות העיניים וכל פעם שאת רואה קוראת שומעת משהו קצת עצוב , אז הגשם הפנימי והחיצוני מרטיב לך את הכל..
לא טוב לי להזכר בתקופה הזאת בה שנאתי את כולם, ולא היה לי ספק שכולם שונאים גם אותי, כמה רע היה להרגיש: כמה שחור היה כל ההווה עבר ועתיד, כמה מדכאות היו המחשבות הרעות, הקטלניות, חורצות הגורל!
שלא תחשבי, גם אז הייתי נורא נחמדה, והילדים נקיים ומטופחים, ורוב הפעמים ארוחת צהריים מבושלת, אבל היתה לי חיה רעה בלב שטרפה כל הצלחה, והשאירה את הכל חסר סיכוי. אז החלטתי שחייבים להעזר אם רוצים להמשיך. הייתי אצל פסיכיאטר אחד, שלא אהבתי את האבחנה שלו: " שבתפקוד כללי את בסדר" וחפשתי אחד מומחה יותר מבין יותר בצבור החרדי, ומצאתי, לפסיכיאטר אין זנב גם לא קרניים, הוא אדם אנושי ופשוט, ששותה קפה ונהנה יותר להרים טלפון לנכדים, אבל הוא חש שהעבודה שלו היא עם נשמות, הוא מנסה להתאים להם כדור, שיאזן את המערכת הכימית במוח, ואיך שתקופות ארוכות של עצב מדכאות את חלוף החומרים (או להיפך).
את מבינה לבד, שאשה כמוני, מוצלחת, עם תעודות חלקות, ממשפחה טובה, שמגיעה לפוזה הזו של "להתאים כדור"- זה לבד יכול להביא לדכאון! אבל אם רק אוזרים אומץ, וחורקים שיניים- וממשיכים- זה שווה. אחרי כמה שבועות, כבר הייתי צריכה לראות שיפור, ולא היה. אז העלו לי את המינון, וואוו! כמה בכיתי.. כאילו ה"עוד כדור" אחראי על כל השׂווִי שלי. אבל אם יש החלטה- אז לא מפסיקים באמצע.
את יודעת מה קורה כש"כדור מצליח"?-זה אותו דבר כמו כשנדלקים כל האורות אחרי הפסקת חשמל, יותר הדרגתי, כי זה לא נס שקורה בין יום, אבל במבט של "לפני כמה שבועות" ו-"היום" פתאום את רואה: "רגע, הידיים שלי משוחררות, נפלו האזיקים".
הפחד שלי, וכנראה גם שלך, הוא, שהכדור "מתכנת משהוא", ש"אולי ח"ו אהיה תלויה בו לעד", הפסיכיאטר שלי אמר לי כל כך יפה, נו, ואם? ואם תקחי מגיל שלושים עד 120 כדור, אז מה? מה ההבדל בין משקפיים שמאזנות את הפער של הקרנית, לבין כדור שמאזן איזשהוא חומר כימי במוח? ההבדל שמשקפיים היום הן אביזר אופנה מפורסם ומניב, וכדורים הן חפיסה שקונים בבית מרקחת רחוק-שֶמָא...
את יודעת מה, לא ננסה לתקן את העולם, נקח את הכדור בהחבא, ונהנה בעצמנו מהתוצאות. אף אחד לא צריך לדעת, שאני לוקחת, אבל אני הייתי חייבת להרגיש שפור, אמיתי, מיידי, ומספיק מבוסס. והפחד שהכדור "מתכנת משהוא"? ח"ו! הוא פחד מצחיק ורחוק, הלוואי והכדור היה מסדר אותי כך, שיותר לא תהיה לי שום עבודת המידות, ומרגיע אותי בצורה כזו שאף פעם לא אגיע לידי כעס. אבל האמת, שהכדור הוא ממש כמו משקפיים, שאיתם את יכולה להתחיל לעבוד, ולסדר, ולבשל, ולארגן, ובלעדי הכדור- "המשקפיים"- את לא נמצאת בכלל...
בשלב הבא עם הכדור, הלכתי לחפש איזו שהיא גברת נחמדה, שתוכל לשבת עימי לשיחות...
המשך יבוא...
אז מה את אומרת הניה, זה הכוון? או לא?
שרה
****
שרה יקרה,
קראתי את מכתבך בשקיקה כאשר הדברים עולים על הכתב בכנות רבה ובכשרון רב יש לכך ערך מוסף. התאור הציורי שלך על תחושותייך לפני נטילת הכדור ואחרי בודאי מתאים לרבות אחרות. לא פעם אני אומרת, שדעתי ככל שהיא מוערכת היא דעת מומחה, ראיה של מישהי מ"בחוץ" שבאה לייעץ למישהי שבתוך המצוקה, והיא לא תשוֶה לשיתוף האישי שלך, של מישהי שבתוך הסיפור.
מישהי שיכולה להעיד עדות אמת על החויה האותנטית, על הסבל, החרדה והבושה של לפני ועל הרווחה שבאה אחרי. במובן זה הכח שלך הוא גדול מהכח שלי. את שואלת אם הכוון נראה לי לא רק שהוא נראה לי, אני מבקשת, מצפה ומייחלת שתמשיכי לכתוב מחוויותיך. הראשונה שספרה על עצמה היתה שושנה לפני עשור או יותר היא פתחה את שרשרת השיתוף. ואחריה היו רבות אחרות. כל אחת שמשתפת היא חוליה בשרשרת הזאת ויש לה חלק בשליחות שלי להפיח תקוה באנשים הסובלים ממצוקות נפשיות ורגשיות ולהקים אותם על רגליהם מתוך אמונה בעתיד טוב יותר.
מילות תודה מנשים שהיו בחושך וגילו את מתיקות החיים, את האור והתקוה נותנים לי כח להמשיך, להפיץ את אמונתי ביכולת האדם להשתנות. "אפשר גם אחרת" זו אינה סיסמא, זו האמת הפנימית שלי המאמינה ביכולתו של האדם לבחור בחירות טובות יותר, לגדול מבפנים. וכאן כבר גלשנו לכוון הפסיכותרפיה (טפול פסיכולוגי) התורמת לעבודת המידות ולחיים שלמים יותר. אז מה בכלל השאלה, אם זה הכוון? זה בדיוק הכוון. מה יותר גדול מלעזור לאנשים לעזור לעצמם? בסיעתא דשמיא!
אז איך הכדור מאזן את המערכת הכימית במח?
אנשים שואלים "איך כדור משנה מחשבות" ואחרים אומרים "לא בא בחשבון, מחר יצביעו עלי ברחוב שאני נראית מוזר" ויש מטפלים אלטרנטיביים המפחידים "אל תעזי ... תרופות זה אסון ומתמכרים אליהם לכל החיים" ובכן מדובר בתרופות מהדור החדש מקבוצת ה-SSRI והן שונות מאלה מהדור הישן. תופעות הלוואי שלהן מועטות וקלות ביותר.
בדרך כלל הן חולפות לאחר מעט זמן, אין התמכרות אליהן. יש אנשים שזקוקים להם לאורך זמן ואולי לכל החיים אך לא בגלל שהן ממכרות. אלא כיון שהאיזון הכימי שלהם מופר. אחרים יכולים להפסיק את נטילת התרופה כעבור זמן. ההורדה במינון או ההפסקה צריכה להעשות על ידי רופא, רק הוא יכול להחליט בכלים העומדים לרשותו והמשפיעים על שיקול דעתו אם הגיע הזמן לשנות מינון, או להתחיל בתהליך של הפסקת הטפול התרופתי.
ההחלטה לקחת או לחדול אינה יכולה להיות החלטה עצמית כי "שמעתי שאחות של גיסתי לוקחת צ'יפרלקס וזה טוב לה אז גם אני החלטתי". כדי להבין איך חומרים כימיים פועלים על המח, צריך להבין איך בנוי המח. המח בנוי מכמאה מיליארד תאי עצב הנקראים נוירונים, אלה קשורים זה לזה ומפעילים זה את זה על ידי אות חשמלי המועבר דרך שלוחות דקיקות- סיבי עצב.
תאי העצב קרובים זה לזה אך אינם מחוברים. המידע התקשורתי המעביר תחושות ורגשות נעשה באמצעות "מתווך עצבי", אחד מהמתווכים העצביים הוא סרוטונין, חומר רב חשיבות המעביר את האיתות מתא עצב אחד למשנהו. תרופות נוגדות חרדה ודכאון חוסמות את תהליך הפירוק של הסרטונין ועל ידי כך מעלות את כמותם במח וכך יורדת רמת החרדה, מחשבות שליליות פוחתות ומצב הרוח משתפר. זהו הצד הביולוגי, אך גוף ונפש חד הם והצד השני של המטבע הוא הצד הפסיכולוגי.
ניתן להשפיע על רגשות ותחושות משני הכוונים. גם מהצד הביולוגי וגם מהצד הפסיכולוגי על ידי פסיכותרפיה, מחקרים העוקבים אחרי אנשים שעברו פסיכותרפיה מעידים על שינוי בתמונת המח אחרי הטפול. ישנם מקרים שבהם נדרש טפול משולב (כמו אצל שרה) במקרים רבים אחרי טפול פסיכולוגי מתאים ניתן להפסיק את הטפול התרופתי.
גב' הניה לוברבום מנהלת 'מגן' מרכז גוף נפש לשאלות ניתן לפנות במייל : magen100@inter.net.il
]]>
