האם היא זקוקה לעזרה מקצועית? אמא ירושלמית
לאמא הירושלמית היקרה, תחושת חרדה היא לגיטימית לתקופה בה אנו נמצאים. גם מבוגרים חרדים, אז ילדים בוודאי קולטים את אווירת המתח הנמצאת באוויר, הקשורה למציאות הקשה וחרדים אף הם. בשבילך ובשביל שאר ההורים החרדים, אובדי העצות ומתלבטים מה לומר? ואיך לומר? ואיך להרגיע? - ארחיב מעט.
ילדים שומעים מפה ושם מה קורה וקשה "לעבד" עליהם, שהכל בסדר ואין מה לפחד. אין טעם להסתיר את המציאות, אך אין גם טעם לדווח להם על כל ארוע ועל כל פרט שקרה בארוע. גם ההבטחה הכל בסדר ויהיה בסדר אינה מרגיעה לרב.
ניתן לומר שהמצב אכן לא פשוט, אך הקב"ה שומר עלינו תמיד וגם במצב העכשוי. ויש לו שליחים שממלאים את תפקידם בהגנה עלינו. ילדים רגישים לא רק לתוכן הדברים הנאמרים אלא גם לטון בו הם נאמרים. אם ההורים עצמם חרדתיים ביותר סביר שהחרדתיות שלהם תשודר לילדים. אם הם מנסים להרגיע שוב ושוב הם משדרים דווקא מסר הפוך.
חשוב מאד לשמר על שגרת החיים הרגילה. נהגת נכון כאשר לא ותרת על הליכה לבית הספר. אפשר לומר "אכן מפחיד להמצא ברחוב בזמנים אלה אך איננו נותנים לחרדה להשתלט עלינו".
ישנם ילדים שהחרדה מציפה אותם דוקא לפני השינה, ואז ניתן לתרגל אתם הרפיה קצרה. להשמיע מוזיקה מרגיעה, לשהות לידם מספר דקות לפני ההרדמות, או לומר אני יוצאת לכמה דקות ואחזר עוד מעט לראות מה שלומך. אמירה כזו נותנת תחושת בטחון, תומכת ואינה מגוננת. לעומת זה לאפשר שינה ליד האמא היא תגובה מגוננת ואינה תורמת לבסוס תחושת הבטחון.
לדברי הפסיכולוג חיים עומר: ההנחה שיש לגרם לילדים לדבר על חוויותיהם הפנימיות כגורם שמונע התפתחות תגובת פוסט טראומה בהמשך - אינה נכונה. סדרת מחקרים מוכיחה שהנסיון של מטפלים לעודד ילדים ומבוגרים לבטא את רגשותיהם אינו מסייע למניעת התפתחות סמפטומיים נפשיים בעתיד. לעומת זה התגובה המסתגלת ביותר היא התגייסות והערכות לפעולה מוחשית ומציאותית. היא זו שמסייעת להשמר מפגיעה נפשית ועוד יותר כאשר היא נעשית בשיתוף בני משפחה או חברים לצרה – אלה מחזקים את החוסן הנפשי.
שיחות הנותנות מקום לביטוי רגשי, הנכונות למצבי שגרה אינן נכונות במצבי חרום. כך לדברי עומר. לדבריו הפניית הקשב פנימה אל תוך הנפש מעוררת פסיביות והיא אינה מחזקת. בהתמודדות יעילה מופנה הקשב החוצה לפעילות ולאקטיביות. גם הדיבור על מועקה וכאב רגשי אין להם מקום בזמן חרום. לעומת זה השיח הקבוצתי מעודד את הקשר בין הילדים. "גם אני פחדתי!" "גם אני עברתי משהו דומה!" וזה מעניק לגיטימציה ותמיכה לרגשות האחר. בנגוד לטפול האישי, שם נשארת החויה כמוסה ופרטית, השיחה עם המשפחה או עם ילדים אחרים מגבירה את החוסן דרך הקשר עם האחר.
עומר מתנגד גם לדעה המקובלת שיש להרגיע את הילד החרד. "אין לך ממה לפחד" "הכל יהיה בסדר", מספרים לו סיפורים מרגיעים, מוסיפים תרגילי הרפיה, לא זה מה שצריך הילד במצב חרום. האורגניזמם מגיב במצב של איום בחרדה, ולחרדה יש מקום ותפקיד. הרצון להפחית חרדה בזמן הלא נכון הוא כנסיון לשחות נגד הזרם. להרגעה ולתרגול ההרפיה יש תפקיד בזמן הנכון, למשל לפני שינה.
הבריאות הנפשית של ילדינו אינה אמורה להפגם גם בתנאים הקשים בה אנו נמצאים, אם ניצר את התנאים המספקים חוסן ומחזקים את יכולת ההתמודדות. הגישה המגוננת מנסה לחסוך מהילד כל חויה קשה, הגישה התומכת מעודדת את העצמה ואת יכולת ההסתגלות, מה שיכול לתמך בהסתגלות זו שמירת הרציפות התפקודית הרגילה, זו חשובה לכל ילד ובעיקר לילד החרדתי. הוא הדבר לגבי מבוגרים. מחקרים מראים שחיילים שהורחקו מהחזית סבלו מתגובות פוסט טראומטיות קשות הרבה יותר מאלה שטופלו בחזית ולא הורחקו מחבריהם. מה שמוכיח שהרציפות התפקודית של החייל עוזרת לו להשתקם.
הוא הדבר בכל מצבי החרום, הורים אמורים להמשיך בפעילותם הבוגרת, ילדים אמורים להמשיך בפעילותם כתלמידים. להגיע לבית הספר. לבצע מטלות לימודיות בבית, להפגש זה עם זה, לדבר ביניהם – כך יתחזק החוסן הנפשי. הדבר נכון גם לאחר מצב החרום. אם התפתחה הפרעת חרדה יש לזכור שההימנעות מפעילויות מעוררות חרדה מרגיעה לטוח קצר, אך לטוח ארוך מחזקת את החרדה, אמנם יתכן שהילד יזדקק לתמיכה כדי לחזר לתפקוד, אך הצורך לחזרה לתפקוד מלא הוא בעל חשיבות עליונה, לרב יוכלו ההורים לעמד במשימה זו (אולי תוך קבלת הדרכה מתאימה) רק במקרים חמורים יזדקקו הילדים לסיוע מקצועי.
אמא יקרה, גילויי החרדה של ילדתך נורמליים במצב הלא נורמלי בו אנו נמצאים. בתקוה שהקב"ה יגאל אותנו במהרה מחרב אויבנו ומהמצוקות הנפשיות הנלוות.
הניה לוברבום, מנהלת מגן - מרכז גופנפש,
]]>
