אף שהמונח "מחלות פסיכוסומאטיות" נולד לפני כמאתיים שנה, עד היום אין לו פירוש חד-משמעי למושג הזה, וכל אחד מבין אותו בדרך שלו. מבחינה רשמית מדובר במחלות שמקורן בסיבוכים נפשיים. כשהבעיות הפסיכולוגיות לא יכולות לבוא לידי ביטוי ומי שסובל מהן נאלץ להסתיר את רגשותיו האמיתיים, הכעס, הסבל והתסבוכים מוצאים את דרכם החוצה בצורת כאבים, מחלות ותסמינים אחרים שדורשים טיפול רפואי רציני. כך זה בספרות המקצועית.
אבל נעזוב רגע את התיאוריה המשעממת. האם לכם באופן אישי לא קרה שלפני פגישה חשובה, אבל נורא-נורא קשה ומעצבנת לא חשתם פתאום חולים? ואפילו גיליתם שיש לכם חום, כאבי גרון ואולי גם דלקת אוזניים? ואף שהמצפון לא הרשה לכם להבריז מהפגישה רק בגלל פחד ותסכול, שהם כמובן סיבות "לא רציניות", בסופו של דבר נשארתם בבית שבועיים עם אנטיביוטיקה ותה חם, כי מחלה זו אכן סיבה "מכובדת".
אגב, כאבי גרון ושיעול נחשבים לתסמינים קלאסיים של מחלות פסיכוסומאטיות. כשמתחשק לנו לפתוח את הפה ולצעוק לצד השני את כל מה שאנחנו חושבים עליו, לצרוח ולקלל, אבל כל הנסיבות שבעולם מונעים מאתנו לעשות זאת, יש לנו את כל הסיכויים לקבל כאב גרון ולהתחיל להשתעל.
לפי התיאוריה של המחלות הפסיכוסומאטיות כאבי גרון ושיעול הם ביטוי לכל אותם מילים שתקועות לנו בגרון בלי שנוכל להוציא אותן. ומה קורה כשהדם עולה לנו לראש, אבל אנחנו נאלצים להחזיק את עצמנו בידיים? נכון, אנחנו מתחילים לסבול מלחץ דם גבוה. וכשאנחנו מוכרחים לסחוב עומס בלתי נסבל של מחויבויות על כתפינו החלשות? אנחנו מוצאים את עצמנו אצל אורטופד מתלוננים על כאבי גב חזקים.
כשהמלחמה הפנימית מאיימת להחריב את נפשנו, הגוף מחפש דרכים להציל את עצמו והופך את המאבק למשהו הרבה יותר קל ופשוט: מחלה פיזית. לא פלא שפסיכולוגים מציינים שאחרי פרוץ המחלה בן אדם שעד כה סבל מדיכאון ובעיות נפשיות קשות לעיתים מרגיש הקלה. כל מה שקרע את לבו כעת בא לידי ביטוי בצורת תסמינים הרבה יותר קלים להבנה והגדרה.
וכעת הוא גם לא חייב לקבל החלטות קשות ולבחור בין הבלתי אפשרי לבלתי נתפס, כעת הוא צריך לעבור בדיקות, לקחת תרופות, להגיע לטיפולים... כלומר, בן אדם מקבל אפשרות לטפל בבעיה שלו בדרך פשוטה ולא מאיימת. פתאום הוא גם מקבל אשליה של שליטה על חייו, התחושה שאבדה לגמרי אחרי למשל הפיטורים או הגירושים. הבעיה הקטנה היא שהטיפול הזה אינו עוזר. לא למחלה הפיזית ולא למחלה הנפשית.
כך בעצם נהוג לאבחן היום מחלות פסיכוסומאטיות. אם המחלה לא עוברת אחרי טיפולים ארוכים שלפי כל ספרי הרפואה אמורים היו לעזור במקרה הזה, הרופא מתחיל לחשוד שמדובר במקור נפשי לבעיה. במקרה הזה הטיפול הפסיכולוגי הוא התרופה החשובה ביותר. ותועדו מקרים רבים שאחרי הטיפול הפסיכולוגי החולה הפסיק לקחת את כל התכשירים והתרופות שעד כה גם לא ממש הועילו למצבו.
לצערנו, יעילות הטיפול הפסיכולוגי הקנתה לכל מכלול המחלות הפסיכוסומאטיות תדמית לא רצינית. יש כאלה שבכלל סוברים שהמחלה הפסיכוסומאטית זה שם יפה להתחזות וניסיון למשוך תשומת לב. ומספיק להכריח את הבן אדם לקחת את עצמו בידיים והמחלות שלו ייעלמו כהרף עין. די ברור שהגישה הזאת עושה הרבה עוול לחולים שסובלים מאוד ממחלתם וגם לחקר התופעה של המחלות הפסיכוסומאטיות בכלל.
