אנחנו איתכם. לא פשוט לעכל את הכותרת שלעיל וכששמענו על התופעה הזאת לראשונה, עת שהינו בחדר הכושר והנפנו משקולת אל על בשאיפה להתחטב מעט, גם גבתנו התרוממה לה. שיחה אקראית בין שתי בנות, שהוגנבה לאוזנינו, שבה הן הלינו בינן לבין עצמן כי לא מצליחות לעלות במשקל, חשפה אותנו לצד השני של המתרס, שלא דמיינו כי הוא יכול להתקיים בשנת 2021, בואכה 22, שבה מגפה נוספת משתוללת בחוץ, חוץ מהקורונה - מגפת ההשמנה.
שימו לב: בעולם המערבי לוקים בה 30 אחוזים מהאוכלוסיה ובנוסף לכך, 33 אחוזים סובלים מעודף משקל - שממנו הדרך להשמנה קצרה ביותר.
כאמור, מן הסתם, לרובכם הנתונים הללו אינם זרים ויתכן כי גם אתם משתוקקים להשיל מספר קילוגרמים מגופכם ולהרגיש במיטבכם, אבל הגיעה העת לתת במה דווקא למיעוט, לאלו המסתובבים בינינו וכל חפצם הוא להשמין, הן מסיבות בריאותיות והן מסיבות של שיפור המראה החיצוני והביטחון העצמי.
אז איך עולים במשקל בצורה מבוקרת? הלם! לא באמצעות זלילת ג'אנק פוד ימים ולילות, אלא על ידי ביצוע "דיאטת השמנה", (כן כן, אתם קוראים נכון. יש חיה כזו. לא חוויתם נפילת סוכר) שלה כללים וחוקים נוקשים, בדיוק כמו כל דיאטה רגילה.
אבל לא נקדים את המאוחר וניגש ישר לארבעת המרואיינים האמיצים שלנו, שלכל אחד מהם סיפור שונה ומרתק בפני עצמו, שירחיבו לנו על הנושא ויתנו את נקודת מבטם על החיים עם גזרה כחושה באופן יוצא דופן:
1. רבקה גורליק, 27, נשואה, עקרת בית, מחיפה, מתארת את ההריון השני של ביתה בלה: "עליתי אז רק 8 קילו וראו באולטראסאונד שיש לתינוקת בטן קטנה. עשיתי הרבה בדיקות, מעבר לנורמה והרופאה שלי אמרה שבכל מקרה יקדמו לי את הלידה. הלכתי לתזונאית שהתאימה לי תפריט עשיר בשומנים מהטבע: הרבה אגוזים, תמרים, פירות, שייקים, שמן זית שהייתי צריכה להוסיף לכל דבר, טחינה, אבוקדו - הכי לא שוקולדים ופחמימות.
נצמדתי לתפריט כחודשיים וזה יחסית עזר. היתה קפיצה. בסוף התינוקת נולדה 2.400 קילו. אחרי ההריון זנחתי אותו כי התקשיתי להיצמד אליו.
הייתי צריכה לשתות 3 שייקים ביום, בין הארוחות. זה דרש המון התעסקות וזה כבד, לא קל כמו לשתות כוס מים. בתכלס, היה טוב לשעתו".
2. אלון פרל, 26, עורך חדשות ב"גלובס" וכתב בעיתון "שביעי", מתל אביב, טוען כי אף פעם לא באמת דיבר בגלוי על סוגיית הרזון שלו: "זה תמיד היה עניין אצלי, אבל קצת מודחק. באזור גיל 13 הלכתי לדיאטנית. הלכתי בעיקר כי הרגשתי לא בנוח עם עצמי. אנשים היו מעירים מדי פעם, חלק באופן שלילי ('אתה יותר מדי רזה'), חלק באופן חיובי ('הלוואי שהייתי רזה כמוך'). אבל אף פעם לא אהבתי את זה. הייתי מסתכל על היד שלי ונגעל.
בקיצור, הלכתי לכמה מפגשים עם אמא שלי. עבדנו על תפריטים וכאלה. אני ממש זוכר שאבא של חבר שלי אמר לי להפסיק עם השטויות האלה ושאני אתחרט על זה. יש מצב שאני דווקא מתחרט שלא המשכתי יותר זמן שם.
הדגש אז היה על ארוחות בין הארוחות. לאכול אגוזים, במבה וכאלה ושתהיתי אם לעשות ספורט עכשיו זה בעייתי, לאכול שטויות זה בסדר או לא? הביקור אצל הדיאטנית הציף אצלי הרבה תהיות. זה ממש לא דיאטה קלילה כמו שהיא נשמעת.
האם זה הועיל? כאמור, הלכתי רק לכמה פגישות ועד כמה שזכור לי, לא באמת התמדתי בתפריט, אולי כי באמת איפשהו בראש ידעתי שאלו צרות של עשירים ואולי עדיף לי לא לעשות דברים שאתחרט עליהם בעתיד.
היום אני עדיין רזה מאד וכן, יש לי עדיין קצת אישיו עם זה, אבל בסוף זה תהליך של השלמה. זה מי שאני וכנראה שזה לא הולך להשתנות".
3. חיים יעקב רוזנר, מתל אביב, חושף כי הבן הבכור שלו, כיום בן שמונה, נולד בשבוע ה-35 להריון עם תסמונת IUGR (עוברים בעלי פיגור גדילה).
"מבחינת גובה ומשקל הוא היה באחוזון מינוס 5", הוא מספר. "כשהגיע לחיידר והיה נמוך ב-50% יותר משאר התלמידים בכיתה, הוא התחיל לסבול מהצקות ובכלל ההתייחסות אליו ברחוב הייתה כמו לתינוק, בגלל המראה שלו. אז מגיל 6 התחלנו איתו טיפול בהורמון גדילה (הזרקות יומיומיות). בתחילת זה עזר והוא גבה כס"מ לחודש, אבל בשנה האחרונה זה נעצר והטיפול הזה לא זול, בלשון המעטה, גם לאחר סבסוד הקופה.
הסיבה לחוסר התגובה של ההורמון היא בגלל שהילד נמצא בתת משקל. הוא נמצא במעקב אצל דיאטנית ומקבל תוספי מזון וצריך לאכול הרבה אגוזים.
והדבר הכי מחריד, מוסיפים לו כף שמן קנולה לכל מאכל / משקה אפשרי. לצערנו הוא לא ממש משתף פעולה ובינתיים זה מאתגר ממש".
4. מירב מתן, 37, אם חד הורית לחמישה ילדים, מאלעד, משתפת: "לפני שנה הגעתי למשקל קיצוני של 31 קילו, אחרי 12 שנים שסבלתי מהפרעות אכילה (אנורקסיה). בעקבות שינוי משמעותי שחוללתי בחיי קיבלתי כוחות לצאת מהמצב הזה. בליווי של היועצת והמטפלת הרגשית שלי התחלתי לעשות דיאטת השמנה, אבל מהפן הרגשי שלה.
הדבר הראשון בתהליך הזה הוא להבין מה משמעות הגוף בחיים שלי, שהוא נוצר בשביל לשמור על הנפש והנשמה. מחובתי להזין אותו, לדאוג לו לצרכיו ולכבד אותו. אח''כ הגיעה ההבנה של מה זה אוכל בחיי, מה המשמעות שלו לתפיסתי: האם הוא משרת אותי? האם הוא שולט בי?
לאחר שעניתי לעצמי התחלתי תהליך של אכילה דרך החושים ולא דרך השכל, בלי לחשוב על מה הוא יעשה לי. לדוגמא: ארוחת בוקר מונחת לפניי. אני מסתכלת בעיניי על הצבעים של הסלט ושואלת את עצמי מה אני מרגישה, האם זה משמח אותי. מניחה את כפות הידיים על ספל הקפה ושואלת את עצמי, 'האם החום שלו עושה לי טוב?'
בהתחלה זה היה קשה עד בלתי אפשרי. מלחמה יומיומית קשה בין השכל לרגש. אבל לאט לאט קיבלתי אומץ לעשות את זה עם מאכלים נוספים, להוסיף לתפריט עוד מזונות שנמנעתי מהם במשך שנים. השלב הבא היה לאכול לפי החשק באותו הרגע. בדיאטת ההשמנה התחלתי להקשיב לרצונות שלי. אם פתאום הייתי בסופר וראיתי שוקולד שממש התחשק לי, אז פשוט פתחתי וטעמתי. אז כן, לא ממש הצלחתי להיצמד לתפריטים מסודרים, אבל הקשבתי ללב שלי. הקפדתי על צריכת כל אבות המזון. לא לקחתי תוספי מזון. פחות אהבתי לעבוד לפי הספר.
היום התזונה שלי לגמרי מאוזנת ואני שוקלת 35 ק"ג".
ונסיים בגילוי נאות: כשפרסמתי ברשתות החברתיות כי אני מחפשת נסיינים של דיאטת ההשמנה, על מנת שידברו בכתבה, נתקלתי בעיקר בתגובות מגחכות שנעות בין "היי, אני בדיאטת השמנה כל חיי. אחרי כל דיאטה אני עולה מלא במשקל", לבין "כדאי שלא תפרסמי את שמות האנשים, כי כולנו מאד מקנאים בהם ואולי נתפתה לעולל להם משהו" (ובכנות, כך גם אני הייתי עונה, מן הסתם, עד המחקר הקטן שערכתי בנושא).
אבל מנגד, היו גם חברים וירטואליים שהביעו צער ומורת רוח למקרא המשפטים הללו, כי נדמה שדווקא לחבר'ה הצנומים המתהלכים בינינו אין מקום ולגיטימציה לבכות על כך וגם הם, בדיוק כמו אחיהם גדולי הממדים, סובלים לעתים, פיזית ונפשית. אז הנה, הבאנו את הקול שלהם, בתקווה לחולל שינוי, אפילו פעוט.
והלוואי שנדע להכיל (ולהאכיל. סליחה) גם את השונה מאתנו, ההוא שנראה פריבילג ובר מזל. אבל בעיקר, את עצמנו, בכל צורה, כי העיקר הבריאות.