לסבתא של מיכל היה חשוב מאד שתמיד, אבל בשבת במיוחד, יהיה אוכל טעים ובשפע. וזה היה טבוע בדם שלה, להזמין אורחים ולפנק אותם בארוחות כיד המלך והכול כדי לכבד את השבת. לכן, יום חמישי היה יום מלא צבעים וריחות וניחוחות נעימים מכל הסוגים.
כשמיכל הייתה אצל סבתא, היא הייתה מתעוררת מוקדם למשמע נעלי הבית של סבתא שהתחילו להתרוצץ ברחבי הבית והחצר מאז שהשמש התחילה לעלות מעל הכינרת. סבתא ניצלה את השעות שעדיין לא חם מאד בשביל הדברים שצריך לעשות בחצר. וביניהם, אפיית הלחם בפאן.
מיכל אהבה מאד להסתכל על סבתא מכינה את הבצק, ואחרי שתפח, יוצרת ממנו כדורים, משטחת אותם, ומדביקה אותם לדפנות הפאן. אחר כך הייתה מבעירה סבתא בפאן אש, וחותה גחלים בתוכו. מיכל הייתה מתבוננת מהופנטת בטקס. וכשראתה שהקצוות העגולים של הפיתות החלו להיות שחורות חרוכות מעט, הייתה קוראת: "עכשיו להפוך", וסבתא הייתה מחייכת ובעזרת מרדה מיוחד- הופכת את הפיתות לצד השני.
הלחם שהתקבל היה מיוחד מאד בטעמו. אחרי שהייתה סבתא מסיימת עם הלחם, הייתה מוחה אגל זעה, מכיון שהתחיל בדרך כלל להיות חם. השמש בטבריה הופכת מהר מאד משמש נעימה של זריחת כינרת לשמש לוהטת של עמק הגליל הכי חם בארץ.
לפני שלושים שנה ויותר, לא היה בכל בית מזגן, אפילו לא בטבריה! בקושי היה מאוורר. וגם בו השתמשו בחסכנות, כי החשמל היה יקר. סבא היה אומר: וינטלטור (ככה היו קוראים למאוורר) רק בשעה שהשמש זורחת". אבל האמת היא שוינטלטור לבד לא היה עוזר. כל כך חם היה, שבין אחת עשרה לארבע בצהריים היו חייבים להיכנס פנימה, להגיף את התריסים, לשפוך מים על הרצפה ולהפעיל את המאוורר ישר עליהם. ככה, היה יותר נעים.
אחרי שסבתא סיימה עם הלחם, היא הייתה הולכת לבדוק ולקצוץ ירקות ירוקים רבים לכל האוכל שהייתה מכינה. מיכל הייתה עוקבת אחריה כשבדקה באור ושטפה שוב ושוב במי סבון את הפטרוזיליה והכוסברה, השמיר והתרד. ואחר כך קצצה והכניסה כל אחד לכלי אחר. שיהיה מוכן לבישול. את הבישול עצמו עשתה בבוקר שלמחרת, שיהיה טרי. אבל כל ההכנות, כולל קיצוץ בצל ושום וכמובן הסלטים והעוגות- הכול נעשה כבר ביום חמישי.
סבתא הייתה צריכה להיות מוכנה בדיוק בעשר. הייתה מגיעה ההסעה של ר' מאיר לקחת אותה לשם. כל יום הייתה סבתא נוסעת לציון של ר מאיר, שם היה ממוקם כולל אברכים. והיא הייתה דואגת לבשל להם, כדי שיוכלו ללמוד הרבה תורה.
ככה בפירוש היא הסבירה למיכל, כשהתלוותה אליה פעם אחת. מיכל הייתה קטנה, אולי בת חמש או שש, אבל עד היום היא זוכרת את התמונה הזו של סבתא עומדת על יד הכירות הבוערות. מנגבת את המצח המיוזע במטלית, מבשלת וממלמלת.
"מה את אומרת"? שאלה מיכל.
"אני מתפללת". הסבירה סבתא.
"בלי סידור"? תהתה מיכל
וסבתא הסבירה לה, שבמקום שממנו היא הגיעה, לא לימדו ילדות לקרוא. ולכן היא לא יודעת להתפלל מסידור, אז היא מתפללת בלי!
מיכלה תחילה לשים לב שסבתא כל הזמן מתפללת. כשבישלה אמרה "בזכות ר מאיר בעל הנס, בזכות ר שמעון", ואז הייתה מבקשת מהשם שישמור על הבריאות של המשפחה, של סבא, של הילדים שלה והנכדים. היא התחננה הרבה שמשה (הבן היחיד שלה, ודוד של מיכל), ילמד תורה, ויהיה צדיק.
סבתא של מיכל לא ידעה אולי לקרוא, אבל הייתה האישה הכי חכמה שמיכל הכירה ומכירה עד היום. היא הייתה מבינה את כל הבדיחות הכי מפולפלות, והייתה לה חכמה מיוחדת בלב. כזו שגרמה לכולם להיות בשלום עם כולם. היא הייתה אלופה בלהזמין אנשים הביתה ולגרום להם להרגיש נעים. היא הייתה אשת חייל אמיתית.
כשחזרה סבתא מהכולל בר מאיר האם הלכה לנוח קצת? לא ולא. היא הייתה עסוקה מידי. היה עליה להכין ארוחת ערב גם לבני המשפחה, ולסבא, שחזר מעמל יומו. האוכל שסבתא הייתה מכינה היה קצת חריף. והרבה טעים. כולם היו אוכלים ולוגמים מים צוננים ואומרים כל כך טעים כל כך טעים.
**
יום חמישי אחד התעוררה מיכל ולא שמעה את נקישות נעלי הבית של סבתא. זה היה לה מוזר כלכך. היא התעוררה, נטלה ידיים וחיפשה את סבתא. היא מצאה אותה במיטה. רועדת מחום. "אוי ואבוי", נבהלה מיכל. היא קראה לשולי וחגית, הדודות, והבהילה אותן שיטפלו בסבתא ובמצב. "יום חמישי", אמרה סבתא חלושות. "סבא כבר התקשר להודיע שאני לא אוכל להגיע לכולל, אבל צריך להתכונן לשבת". "אל תדאגי אמא. אנחנו נעשה הכל", אמרה שולי והושיטה לה כדור להקלה בכאב עם כוס מים. וככה, מהמיטה, הדריכה סבתא את הבנות מה לעשות. "את תקצצי. את תשטפי. את תפשירי, את תערבבי".
"ואני"?? שאלה מיכל. "מה אני אעשה".
"את", חייכה סבתא, שהתחילה טיפה להרגיש יותר טוב בגלל ההשפעה של הכדור, "תשבי פה לידי ותלמדי אותי לקרוא".
"טוב". אמרה מיכל. שכבר ידעה לקרוא מצוין. "אבל אני רוצה אחר כך לעשות גם לחם בפאן". "זה מסוכן חמודה. לא לילדים. השבת נקנה חלות מהחנות". אמרה סבתא ולטפה את ראשה של מיכל. "כשתהיי גדולה, תוכלי לנסות לעשות".
**
ימים רבים חלפו מאז. סבתא החלימה, ואחר כך הייתה חולה בלי להחלים. היא נפטרה. והפאן העגולה נהרסה ובמקומה בנו בריכה קטנה לתינוקות בחצר. מיכל גדלה מאז, והייתה בהרבה מאד מקומות, וטעמה הרבה מאד לחמים ופיתות וחלות מכל הסוגים, בשבת וגם ביום חול, אבל אף פעם לא התקרב שום דבר לאותו טעם מופלא של הלחם בפאן. ועד היום היא מחפשת..את אותו הטעם המיוחד של סבתא הצדיקה והלחם של שבת.
