עולם התורה שבבבל | תורתם, מנהגם וסדר לימודם של הגאונים

>> למגזין המלא - לחצו כאן

עם סיום תקופת האמוראים וחתימת התלמוד בתחילת המאה ה-6 (ד'ר"ס לערך), נוצר צורך בפרשנות ובהכוונה ליישום ההלכות התלמודיות בחיי היומיום כחלק מצרכי הקהילות. הגאונים, ששימשו כראשי הישיבות הבבליות, עסקו בפסיקת הלכה, בכתיבת תשובות הלכתיות (שו״ת), ובהפצת התורה בקרב הקהילות היהודיות באיזורם ובתפוצות כולן. במאות השנים שלאחר מכן, במיוחד בין ד'ת"ק–ד'תש"ס (800–1038), התפתחו מסגרות הלכתיות שהפכו את הישיבות הבבליות למוקד סמכות הלכתי-השקפתי עליון ליהודים ברחבי העולם.

בתקופה זו נכתבו ספרי הלכה חשובים, כמו ספר ההלכות של רב יהודאי גאון (נפטר ד'תק"ל, 760 לספירה) והלכות גדולות, שנחשבים לאבני דרך בתולדות ההלכה. גם פיוטים וסידורי תפילות החלו להופיע, והם תרמו לגיבוש הזהות הדתית והקהילתית של העם היהודי.

שקיעת המרכזים בבבל החלה במאה ה-11 (ד'תש"ס), עם היחלשות הישיבות הגדולות ועליית מרכזים חדשים בספרד, בצפון אפריקה ובאירופה. תום תקופת הגאונים, שסימן את סגירת ישיבת פומבדיתא בשנת ד'תש"ס (1038), נחשב לציון דרך בתולדות ההלכה היהודית והמעבר לתקופת הראשונים. למרות זאת, פסיקותיהם, כתביהם ותשובותיהם של הגאונים נותרו בעלי השפעה משמעותית על הדורות הבאים, והם מהווים יסוד מרכזי בהתפתחות התורה שבעל פה וההלכה היהודית.

עולם הלימוד בבבל - היקף של החכמות כולן

לשון חכמים

מהי השפה בה דברו בבבל? לא רבים יודעים זאת אך עדיין אין זה גם בגדר דבר שאינו ידוע ברבים, השפה המדוברת בבבל בתקופת הגאונים היתה ארמית, אותה הלשון בה השתמשו האמוראים כמה דורות קודם לכן באותו המקום.

אך דבר שיש בו מין החידוש הוא זה שמלבד ארמית היו רבים ששוחחו בלשון הקודש. לשון הקודש היתה כמובן נהוגה בכתיבה אך היו גם מן החכמים שבבבל שזו היתה להם שפת היום-יום. עדות לכך ניתן לראות בתשובות בהן מופיע כי התלמידים ובני הישיבה היו עונים בלשון הקודש (ראה למשל אוצר הגאונים ט חלק התשובות סי' שה).

מלבד שפות אלו שוחחו גם כן בשפה הערבית שבה עשו שימוש לצורכי מסחר עם סוחרים מוסלמים ואף עם יהודים ממדינות ערב אחרות, גם בשאלות ותשובות שנכתבו אז ישנם לעזים ערביים פה ושם.

נושאים הנלמדים - שאלות ותשובות

עיקר עיסוקם של חכמי בבל היה בשאלות על התלמוד. מעטים עסקו בפירוש המקראות ולכן לא רבות התשובות של נושאים אלו. אפשר לראות מעט מסדר לימודם של חכמי בבל בתשובה של רב נטרונאי גאון (תשובות רב נטרונאי עמ' 146-147, מהדורת ברודי) שם כתב: "כך מנהג הראשונים, מקום שיש שם תלמידי חכמים, כשהיו מתפללין... לאחר שעונים אמן יהא שמיה רבה...מביאין נביא וקראין בו כעשרה פסוקים, הן חסר הן יתר...ואחר כך מקדשין ועוסקין בתורה -הרוצה במשנה עוסק, הרוצה בתלמוד עוסק - כדי לקיים מה שאמרו חכמים 'לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. וכיון שרבתה עניות ודלות הוצרכו תלמידים למעשה ידיהם ולא היו יכולים לעסוק בתורה תמיד ולהשליש בכל יום, נסמכו על התלמוד בלבד ועזבו מקרא ומשנה".

תורת הסוד - העיסוק בחכמת הנסתר

חכמי בבל היו בקיאין גם בתורת הסוד ואף פעלו לפיה. על רבי משה גאון נאמר כי "היה רגיל בקמיעין ובלחישות וכיוצא בהם" ועל רב אברהם גאון, שהיה ראש ישיבת פומפדיתא נאמר ש'היה יודע בשיחת דקלים' (אוצר הגאונים, ד, חגיגה סי' כא מהדורת לוין). גם בטעם מנהגים שונים היו שנתנו פירוש על פי הסוד, כך ניתן לראות בטעם שכתב רב האיי גאון לכך שבמוצאי שבת נהגו להסתכל בידיים לאורו של נר ההבדלה 'ושמענו מהזקנים שאומרים שיש בשרטוטי פסת היד סימן ידוע להתברך בו' (אוצר הגאונים, א, ברכות סי' שמב מהדורת לוין).

אף בשמות הקודש היו שהכירו אצל חכמי בבל, עדות מעניינת לכך אפשר למצוא גם כן בתשובה שערך רב האיי גאון (אוצר הגאונים ד, חגיגה עמ' 16 והלאה) שם נכתב "על אודות השם וכי יש כמה שמות ויש מי שיעשה בהם מעשים גדולים שלא יתכן לאדם לעשותם אלא בדרך אות ומופת, כגון המחביא את עצמו מן הליסטים והאוסר אותם...כמה מחכמי א"י וחכמי ארץ אדום, אנשים חכמים חברים טובים ונאמנים, מגידים כי ראו זאת בפרהסיא, מי שלוקח עלים של קנים ושל זית וכותב עליהם שם ומשליכן כנגד הליסטים ולא יכלו לעבור, ויש מי שכותב אותו על חרס חדש ומשליכו על הים והוא נח מזעפו ומשליכו על אדם והוא מת לאלתר", בתשובה שם רב האיי גאון מפקפק במעשים אלו וכותב כי 'כללו של דבר - פתי יאמין לכל דבר' (משלי יד ,טו), אך ניכר כי רבים באותו הזמן האמינו והעידו על השימוש שנעשה בשמות קודש.

'בנוהג שבעולם' - שמירת המנהגים

דבר נוסף אותו ניתן למצוא אצל גאוני בבל הוא ההקפדה על המנהגים. כך כותב רב סעדיה גאון בהקדמתו לסידור התפילה שלו "ראיתי לאסוף בספר זה את התפילות והברכות שיש להן עיקר לפי מתכונתן המקורית...ולקבוע אותם כקנון (דבר חוק). אחר כך אוסיף את מה שנודע לי שנוסף עליו או שנשמט ממנו לפי ראות עיניהם של אחרים...ומה שמפסיד את העניין המכוון אסרתי לאמרו, ומה שאינו מפסיד ציינתי בכל זאת שאין לו עיקר במסורת", יוצא שרבינו סעדיה גאון בחר להביא מנהגים גם ללא עיקר במסורת המקובלת והעיקר שלא ישכחו ושלא ירבו מחלוקות בישראל בגלל דבר זה.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

מקורות: בכתיבת המאמר התבססתי על ספרו של ירחמיאל ברודי 'ציון - בין הפרת לחידקל, עולמם של גאוני בבל', הוצאת יד הרב ניסים.