בפיך ובלבבך לעשותו.
כתוב בתורה "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אותה ונעשנה. ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אותה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".
והנה לדעת הרמב"ן והספורנו ובעל הטורים שפסוק זה מדבר על מצות התשובה, והיינו אחר שציווה לנו הכתוב לעיל "ושבת עד ה' אלוקיך", חזר הכתוב להורות שמצווה זו לא בשמים היא ולא מעבר לים וגו'.
וכזאת יש לנו להוכיח מתוך מאמרי חז"ל רבים הפזורים בש"ס ובמדרשים אשר הצד השווה שבכולם הוא, שאכן יכולה מצות התשובה להתקיים גם בהרהור הלב בלבד. והרי לפניך מקצתם:
איתא בקידושין (מט ע"ג): המקדש אשה ואמר לה על מנת שאני צדיק, אפילו מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו". ואמנם לענין רשע גמור - הלכה פסקו הרמב"ם והרא"ש שהיא "ספק מקודשת" וכן פסק הטור ושו"ע (להע"ז סימן לס סעיף לל), מכל מקום אין זה סותר לדברי הש"ס, שהרי גם הש"ס נקט בה לשון "שמא הרהר תשובה" ומשמע שרק חוששין לקידושיה.
מחשבות טובות
ומכלל זה מבואר, שעל כל פנים אם היה ברור לנו שהרהר בתשובה, הרי זו מקודשת ודאי אע"פ שהוא רשע גמור. ודע שאפילו אם המשיך ברשעותו גם אחר התנאי, הרי זו מקודשת. וכן מפורש בחלקת מחוקק (שס ס"ק מד), וזה לשונו: "אע"פ שאנו רואים הגזילה עדיין בידו ולא מקרי בעל תשובה עד שישליך השרץ מידו, מכל מקום כיון שהסכים בדעתו להשיב נקרא גם כן צדיק". עכ"ל.
- ברם לכשנתבונן במהות חודש אלול, נראה שאינה דומה העבודה הנדרשת מהאדם בחודש אלול לעשרת ימי תשובה, וכעין מה שאמר המגיד מדובנא, כי טעות היא בידי האדם לחשוב שעבודת חודש אלול ועבודת הימים הנוראים אחת היא. שכן הימים הנוראים הם ימי דין, ואילו חודש אלול הוא חודש הרחמים.
משל למה הדבר דומה
וכדרכו בקודש נשא בזה את משלו: משל למלך אשר הטיל על צורף אחד להכין לו כתר של זהב. ביקש הצורף זהב ואבנים טובות כדי להכין את הכתר הנדרש ולשבצו באבנים טובות ומרגליות. כמובן שלא חסך המלך כלום, ומסר בידיו את כל מבוקשו. הכין הצורף את הכתר הנדרש וגם שיבצו באבנים טובות, אלא שלא השתמש בכל האוצר שנמסר בידו והעלים חלק נכבד לצרכיו הפרטיים, ובהתקרב היום המיועד בו היה אמור למסור את הכתר לידי המלך, אחז בו רעד וחלחלה, יען כי ידע שאין משקלו שווה לכמות הזהב שנמסרה לו וגם חסרים בו אבנים טובות. אך את הנעשה אין להשיב, שכן הזהב והאבנים שמעל בהם כבר נמכרו ואינם עוד בהישג ידו. אמר בליבו לפחות אתאמץ לשפצו וליפותו ככל האפשר.
ימים ולילות טרח ועמל בכל כשרונו להוציא מתחת ידו כתר מתוקן ומפואר יותר. ובהגיע היום המיועד, מסר למלך את הכתר פרי עמלו ויגיעו. התפעל מאוד המלך מהכתר המפואר שנמסר לו ושמח בו עד למאוד. אך לאחר בדיקה קלה, גילה המלך שאין משקל הכתר תואם את משקל הזהב שנמסר לו וגם אבנים רבות היו חסרים בו, או אז נפל הצורף על ברכיו והתחנן על נפשו וביקש רחמים. קיבל המלך את תחנוניו וביקש לחון את הצורף, יען כי אין בידו להשיב את המעל וניכר בו המאמץ שעשה להוציא מתחת ידו דבר מתוקן ככל האפשר, עכת"ד.
זאת העבודה על רגל אחת
והנמשל בזה, שבחודש אלול אנו עובדים על תיקון המעשים ומתאמצים לשפץ ככל האפשר את מעשינו הדלים, ומרבים בתפילות ותחנונים כדי לעורר עלינו את מידת הרחמים, שכן אנו מכירים במיעוט ערכנו, וכמ"ש דוד המלך ע"ה "ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי", וכדברי הפייטן בווידוי הגדול "ואם אתה דן אותי לפי מעשי אוי לי ואבוי לנפשי". ובהגיע ראש השנה יום הדין הגדול והנורא בו נדרש האדם לתת דין וחשבון על מעשיו ומעלליו, הוא מפיל את תחנוניו לפני בורא עולם שיעמוד מכסא דין וישב על כסא רחמים. והשי"ת מקבל את תחנוניו בבחינת "וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם", יען כי ניכר בו שהתאמץ מאוד בחודש אלול לשפר ולשפץ את דרכיו ולברוח מפחת מעשיו. וזוהי תורת העבודה בחודש אלול על רגל אחת.
והאמת תורה דרכה, כי גם השם "אלול" מורה כן. שהרי תרגומו של "אלול" הוא לשון "חיפוש", כמבואר בדברי תרגום אונקלוס על הפסוק "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען", ותרגומו: "שלח לך גוברין ויאללון ית ארעא דכנען". הנה כי כן בשמו נרמז מהותו של החודש, והוא חיפוש בדרכיו, וכדברי הכתוב "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך". רוצה לומר, קודם כל נחפשה דרכינו וזה עיקר העבודה בחודש אלול, ואחר כך ונשובה אליך - וזה עיקר העבודה בעשרת ימי תשובה.
ובזה יאירו דברי רבינו יונה בשערי תשובה (שער ל' לוס לו), וזה לשונו: "העיקר האחד עשר, חיפוש דרכיו כענין מה שנאמר, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'...", עי"ש.