הגמרא במסכת סוטה אומרת שיש הבדל בין תורה לבין מצוה. תורה, בין בעידנא דעסיק בה ובין שלא בעידנא, אגוני מגנא ואצולי מצלא. כלומר, בכחה של התורה יש להציל את האדם מן היצר הרע ומן היסורין , בין בשעה שאדם עוסק בה ובין בשעה שאינו עוסק בה. כי זה כלל גדול בתורה, ש'כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ' (אבות ג , ה ), ומפרש הרמב"ם בפירוש המשניות, מהו 'עול תורה'?!
- התמדת הקריאה. כשאדם מונח בלימוד וכל הלימוד שלו הוא רצף אחד , מעבירין ממנו עול דרך ארץ, וכל כמה שאדם מקבל על עצמו יותר עול תורה, כך מעבירין ממנו יותר עול מלכות ועול דרך ארץ.
בכל עת ובכל שעה
זהו כח התורה, אבל מצוה רק בעידנא דעסיק בה, בשעה שעוסק בה ומקיים אותה יש בכחה להציל אותו, אבל אחרי שהוא מסיים לעשות את המצוה, אין בכחה להציל אותו מן היסורין ומן יצר הרע. זהו ההפרש בין תורה לבין המצוות , לפי פשט הדברים . אבל המפרשים אמרו לפרש את הגמרא בעוד אופן בדרך צחות, כי יש הבדל בין אופן קיום התורה לקיום המצוות. מצוות התורה צריכות להתקיים לפי תנאיהם ולפי זמניהם דווקא .
כלומר, תקיעת שופר תוקעים בראש השנה, ואכילת מצה אוכלים בליל פסח , אבל אם אדם יתקע בשופר בליל פסח לא קיים שום מצוה, ויתכן שיעבור גם בבל תוסיף. למה?! כיון שיש גדרים לקיום המצוות , וכל מצוה צריכה להעשות בזמן המיוחד לה. אבל תורה?! - אין לה זמן מסויים , ואם אדם ישב וילמד בפסח מסכת סוכה העוסקת בהלכות סוכה, או ילמד מסכת פסחים העוסקת בהלכות פסח בראש השנה, יקיים מצות תלמוד תורה ויקבל גן עדן עבור זה. מדוע?! כי התורה היא למעלה מן הזמן
להרוויח עוד זמן
הלוח השני של עשרת הדברות כולל את המצוות של בין אדם לחבירו. והמצוה הפותחת היא 'כבד את אביך ואת אמך'. והמצוה הזו של כיבוד אב ואם היא מצוה חמורה וקשה, אבל מתן שכרה בצדה. והמצוה הזו, היא בבחינה הזו של תורה, אשר אין זמן קצוב לה, וכל אימת שאדם מקיים אותה מקיים את המצוה. המצוה הזו לדאבוננו די מוזנחת , אבל אנחנו צריכים להתבונן במה שהקב"ה קבע אותה בעשרת הדברות כאשר מתן שכרה כתוב בצמוד וסמוך לה, ולהבין מזה את חומר הענין . רבים יודעים את חומר הענין ואת מעלת המצוה הזו, ועם כל זה מקילים. אחד מרבותי תמיד היה אומר , מי הוא זה ואי זה הוא שלא אמר פעם לאביו או לאמו כשבקשו ממנו משהו - 'אוף'?! ומי שאומר לאבא שלו 'אוף ' על דבר שביקש ממנו, ידע שהוא מתנהג שלא כדת ושלא כדין, ומה שאביו ואמו מבקשים ממנו מחוייב לעשות .
הרבה פעמים אדם מוצא לעצמו הסברים ומתרץ את עצמו בכל מיני תירוצים למה הוא לא הולך ולמה לא עושה, 'בדיוק אני נמצא באמצע קיום של מצוה', וכיוצא . פעם כששאלתי אחד למה הוא לא בבית הוא ענה לי 'אני תמיד לומד, ומכיון שאני כל הזמן לומד תורה, אין לי את הזמן לעזור. עד שאלך למכולת לעשות קניות בשביל ההורים ועד שאחזור יקחו לי עשרים דקות שיבטלו אותי מהלימוד, ולכן אני פטור'. מה האיש הזה עשה, לכאורה?! הוסיף עשרים רגעים ללימוד התורה. והנה עשרים דקות של לימוד תורה זה דבר יקר מכל יקר, אבל בואו ונתבונן מה התורה הבטיחה למי שמכבד את הוריו - 'למען יאריכון ימיך' (שמות כ , יב ). אם כן, האם לא כדאי לך את ההשקעה הזו של עשרים דקות אלו, כדי שתרוויח בהשקעה הזו שנים של חיים שבהם תוכל להשלים את כל תלמודך ועוד להוסיף כהנה וכהנה?!
לשירותך 24/7
וצריך האדם להזהר ולהשמר, שיכבד אביו ואמו ויירא מפניהם. היום לדאבוננו זה להיפך , ויש כשהבן נכנס לבית האבא והאמא נכנסים למקלט... מי יודע מה ידרוש ומה יעשה הילד היום . וצריך להזהר מאד בכבודם ובמוראם , ומי שילמד את הסוגיא של כיבוד אב ואם במסכת קדושין יראה את עוצם הפלגת המצוה היקרה הזו של כיבוד אב ואם אצל רבותינו התנאים והאמוראים, איך נזהרו במצוה הזו עד קצה האחרון. ורבותינו אלו היו מלאכים ותרשישים קדושי עליון ו'זוטר דאיכא בינייכו מחיה מתים', כדברי הגמרא
במסכת עבודה זרה (י:), ועם כל זה חרדו חרדה עצומה על כבוד אביהם ואימם . צריך כל אחד לדעת שאין זו מידת חסידות ואין זו הנהגה טובה, אלא מצות עשה גמורה, חמורה שבחמורות , ואין פטור ממנה. ואם אמנם שלקיים את המצוה הזו כראוי קשה עד מאד עד שרבי יוחנן אמר (קדושין לא :) שאשרי מי שלא ראה אותם בכלל , בגלל הקושי לקיים את המצוה הזו כמו שצריך, מכל מקום אין פוטר ואין פטור מהמצוה הזו, ועל כל אחד ואחד להשתדל ולהתאמץ מאד בכבודם ובמוראם , כמו שאומר החיי אדם , שהוקש כבודם ומוראם לכבוד ומורא של הקב"ה , דכתיב כבד את ה ' מהונך וכתיב בכיבוד אב ואם כבד את אביך ואת אמך, ולכן צריך האדם להיות ירא וחרד מפניהם .