לקראת בין הזמנים ויומא דפגרא נהגו ראשי הישיבות הקדושות לצייד את הבחורים בשיחת חיזוק לקראת הימים הבעל"ט להתחזק בלימוד התורה גם ברחוק מקום, נעלה כאן שיחת חיזוק ממרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל שנרשמו בשעתו בידי משמשו בקודש.
בזמן של סוף ימי החורבן והתחלת ימי הנחמה פתח מרן הראש הישיבה ואמר:
אבינו האב הרחמן, אבינו שבשמים, אין קץ ואין סוף לרחמיו וחסדיו המרובים. וכפי שרואים אנו שעד כמה שהיה החורבן הנורא, וכל הצרות במשך השנים, כמו שביכו כל עם ישראל בתשעה באב את הצרות והגזירות הנוראות והאיומות במשך כל השנים. בכל זאת לא עזבנו אבינו ולא נטשנו באהבתו וחמלתו, ובא ואומר נחמו נחמו עמי... ובזה אנחנו לומדים להבין שכל המכות וכל הסבל שהיו, זה הכל בא מתוך רחמים וחסדים, והכל מאבא אוהב, שיודע שזה מה שטוב בשבילנו, ולכן מיד אח''כ מגיע האמירה של "נחמו נחמו עמי"
ובהיות שעומדים אנו בתחילת הימים שנקראים בלשון בני אדם "בין" הזמנים, הרי שאין מציאות כזאת, כי יהודי הוא "כל הזמן", במצב אחיד של רצף בעבודת ה'. ואדרבה אפשר לראות בימים אלו שהם ימים ''המקשרים'' בין זמן קיץ וזמן אלול הבעל''ט, והם ימים המחברים בין אבילות החורבן לימי הנחמה, וימי ההתעלות הבאים עלינו לטובה.
תכף אשוב
ואחד מהדברים הנפלאים שחידש רבינו לפני יותר מעשרים שנה, היא צורת היציאה מבית המדרש לימי הנופש וההפסקה, שלא יהיו בצורה של תינוק הבורח ח"ו. ולכן מתחילת היווסדה של ישיבתו הק' "ארחות תורה" ביקש שהזמן לא יסתיים במוצאי יום כיפור וכדו' בשאר זמנים, אלא רק למחרת בבוקר לאחר התפילה. ובזה לימד את בניו - תלמידיו היקרים מאד את הצורה האיך יוצאים לימי ההפסקה, עם המשך הישיבה. ומהזמן הראשון בישיבה הק' כשעדיין היו 30 תלמידים, כבר התחילו במנהג נפלא זה, והיו רובם ערים כל הלילה בלימוד מתוק, ואח''כ היה בא רבינו להתפלל שחרית כותיקין עם בניו – תלמידיו היקרים, ולאחר מכן השתתף בסיום מסכת, ונשא דברים לכבוד המעמד.
עומדים על המשמר
וכמה עונג ושמחה ונחת היה לרבינו לשמוע בכל פעם ופעם על המשמר הזה שנשארים ולומדים בהתמדה וגעשמאק, ולכן היה משתדל לבוא להשתתף בכל פעם, על אף שזה הי' למחרת יום כיפור ולמחרת ת"ב, בזמנים כאלו שלא היה עם הרבה כח כמובן... ובאמת מסירות נפשו השפיעה הרבה מאד, להמשיך ולהתמיד בהנהגה מופלאה זאת, ובחסד השי''ת התלמידים היקרים ממשיכים הלאה גם כיום הזה. והוא עונג רוחני שאין כמותו, לבוא ולראות האיך נראית תפילת ותיקין ישיבתית עם כל הגעשמאק, בזמן שעפ''י דין - אפשר לקרוא לזה שכבר פטורים. הרי זה קידוש השם גדול, וכמה נחת רוח עושים במרום עם דבר כזה, אין לתאר ואין לשער. ובודאי רבינו זיע''א רואה את פירותיו וזכיותיו שמצטברים מרגע לרגע בדברים נשגבים אלו, ומליץ טוב בעדינו לשפע טובה וברכה ברוחניות ובגשמיות.
12 ועוד 12 וכו'
ואמנם אצל רבינו בעצמו לא היה כלל מציאות של הפסקה... והשיעורים היו ממשיכים תמידים כסדרן, כפי שיש לראות בכתבי זבחים, שאין הבדל אם זה ערב תשעה באב או מוצאי ת''ב, או יום אחר של בין הזמנים, הכל כרגיל, בלי יציאה להינפש כלל. ומצד שני ממרום גדלו ידע להבין את נפשות החושבים שצריכים להינפש.. רק שהיה מדריכם כי גם בימים אלו אין היתר לשום איסור, וח''ו לחשוב שבדאצ'א הותרו כל מיני דברים, אם בדיני שבת, או בצניעות ח'ו, ובמאכלות שאינן על צד המהודר, וכו' וכו'. ובעיקר "ביטול תורה", וכבר התבטא רבינו שיראה כל אחד ללמוד בימי בין הזמנים, לכל הפחות "שש שעות"
הקונטרס המיוחד
ולפני קרוב לעשר שנים הורה לי להוציא קונטרס מיוחד על צורת וחובת כל אחד בימי בין הזמנים, ולהדפיסו באלפים רבים, ולחלקו ולהפיצו בעולם התורה, ואי אפשר לרכזו על רגל אחת, אך הכלל הוא אחד, שבן תורה נשאר "בן תורה" בכל מקום שהוא, וכתרו על ראשו בכל מקום שהולך, וצריך לשמור עליו שלא יאבד ולא יתטנף בשום דבר. והקפיד מאוד גם שלא יצאו לרחוב בלי מלבוש עליון וכובע. וכן להיזהר מאד שיראו כל עמי הארץ כמה נאים מעשיו של בן תורה, ויתגדל ויתקדש שמו הגדול, ויהי רצון שתהא יציאתנו כביאתנו.
(*נלקט מעלון עטרת תפארת