רק שנה אחרי פטירתו של מרן ראש הישיבה הגאון רבי גרשון אדלשטיין זצוק"ל, נחשפתי לסיפור הזה, סיפור יוצא דופן, שאמנם קשה לעיכול והבנה אך הסעיר את נשמתי והוכיח לי שוב את עוצמת כוחו האדירה של ראש הישיבה זצ"ל.
מוישי, למד ועד מעלי בישיבת פוניבז'. רק עכשיו, הוא העז לשתף אותי בסיפור חייו, שלא היה ידוע עד כה לאיש, מלבד הוא עצמו. והסיפור, כה אמיתי ומרגש - שהוא מובא לפניכם, בדיוק מילה במילה.
גלגול של תפילין
נולדתי למשפחה חרדית - מיינסטרים. עם ייחוס, קשרים, הכל. מסלול חיי היה אמור להיות מאוד צפוי. חיידר, ישיבה קטנה מקובלת, ישיבה גדולה, חתונה וכולל. האמת, שבמבט לאחור - אני נמצא היום במקום הצפוי, אבל אני מעוניין לספר דווקא על הדרך.
למדתי בישיבה קטנה בינונית בבני ברק. ידעתי גיל התבגרות סוער ודינאמי עם עליות ומורדות, כמו אצל רבים וטובים בגיל הזה, אולם בסופו של דבר הצלחתי להתקבל לאחת הישיבות הכי חשובות במגזר החרדי. ישיבת פוניבז', אם הישיבות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
האמת שמבחינה חברתית הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה עם 1,000 תלמידים מהמובחרים בעולם הישיבות.
תחושת השיכרון שלי כשהתחלתי ללמוד בישיבה חלפה לה בתוך חודשים ספורים. זה התחיל ב'זמן אלול', אותו לא אשכח, אבל ב'זמן חורף' החלו הבעיות. אולי זה החופש הפתאומי, אולי הגודל המפלצתי אליו לא התכוננתי בכלל ואולי שניהם גם יחד...
בתוך חודש הפכתי לאחד מגדולי הבטלנים בשיעור שלי. מהר מאוד התחברתי לשוליים - ושוליים יש בשפע. ככל שהמוצר גדול יותר - שוליו רחבים יותר.
בתוך שנה הידרדרתי מבחינה רוחנית כאשר סדר יומי הפך לסדר לילי... נייעס משעות הערב, צפייה בכדורגל בקיוסקים הרבים ברמת גן ובשולי בני ברק, משחקי קלפים וחברה עם נייעס ולשון הרע עד אור הבוקר.
בבוקר הייתי הולך לישון, וקם בערב. לווה כסף והולך לאכול משהו - כדי שיהיה לי כוח לראות סרטים, כדורגל או לשחק שחמט וקלפים.
קרוב לשנה חייתי ככה. יום אחד, באתי להניח תפילין, כדרכי - דקה לפני השקיעה, אלא שאז גיליתי לחרדתי שפספסתי את השקיעה בחצי שעה.
זה היה הלם בשבילי.
הלם מוחלט.
לפספס תפילין זה משהו שאפילו קאלטערס כמוני לא עושים.
תפסתי חיזוק של ממש בעקבות המשבר שנוצר מהדילוג על התפילין, אבל אז קרה משהו עצוב מאוד. בתוך שבוע פספסתי את התפילין, בפעם השניה שלי, ובתוך חודש הפסקתי להניח תפילין לחלוטין.
כן כן, הפסקתי להניח תפילין.
מן מזיד-שוגג שכזה. הייתי מסתכל על התפילין - הרבה לפני השקיעה, והייתי בוחר לעשות דברים אחרים.
אני עוזב לרגע את התפילין. אחרי שנה וחצי, פניתי בייאוש לראש ישיבה שלי, רבי גרשון אדלשטיין, ושם התפרקתי בבכי על מצבי. סיפרתי לו שאני רואה סרטים מליל ועד בוקר, ישן בימים ולא עושה כלום. בכיתי את נשמתי.
לא אכנס לפרטים, אבל ראש הישיבה הדריך אותי צעד אחרי צעד עד שבסופו של דבר הצלחתי לעלות על מסלול בו אני לומד את רוב הסדרים. עדיין מתבטל הרבה. עדיין רואה כדורגל ומנייעס - אבל ישן בלילה וקם בבוקר.
קם בבוקר - אבל לא מניח תפילין!
עד היום אני לא מצליח להבין מה עמד מאחורי החסם הזה. אבל אז, בחדר עם רבי גרשון התביישתי לספר לו שאני לא מניח תפילין. כל כך חבל - כי הוא הוציא אותי מהבוץ שהייתי שקוע בו, ובטוח היה מוצא את הדרך לשחרר ממני את החסם הזה נגד התפילין.
החיים חלפו, התחתנתי עם בחורה חרדית, מסמינר נחשב בירושלים, ובמשך שנתיים אחרי החתונה פשוט לא הנחתי תפילין.
יום אחד אשתי פונה אליי ושואלת: "תגיד, מוישי, הנחת היום תפילין?".
האמת שידעתי שהיום הזה יגיע והכנתי שלל תירוצים ושקרים כדי להתמודד עם הרגע - אבל ברגע האמת לא מצאתי מילים בפה. החוורתי. הסמקתי. התביישתי. שתקתי. ובסופו של דבר אמרתי לה: "זה לא ממש העסק שלך".
היא שתקה בהלם אבל לא אמרה לי מילה נוספת בעניין.
למחרת בבוקר, קמתי מוקדם כשאשתי עוד ישנה. הלכתי לארון בו היו מונחות התפילין.
הסתכלתי עליהם ברגשות מעורבים של עצב, כעס ושנאה (לא יודע למה) אבל גם באהבה. הנחתי אותם ובכיתי כמו אותו בכי אצל רבי גרשון. במשך שעה הנחתי אותם עד שהורדתי אותם וגלגלתי אותם בחזרה לארון.
זה הסיפור. לא יודע אם יש בו פאנצ'.
במחשבה שניה, ברור שיש פאנצ'. אף אחד בעולם הרי לא יכול לדמיין שיש בחור מפוניבז' שהתחתן והפך לאברך שעושה שטייגען, מתפלל ולומד - אבל לא מסוגל להניח תפילין.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אז זהו, שבחיים לא דיברתי על זה עם אף אחד - גם לא עם אשתי. נצרתי את זה בלבי, גם כשבפטירתו של רבי גרשון הרגשתי שאיבדתי ממש את אבא שלי, את מורה דרכי כפשוטם של דברים.
אבל עד היום, זה כמה שנים - שבכל פעם שאני מניח תפילין - יש בי צמרמורת של התרגשות כמו בפעם הראשונה חודש לפני בר המצווה. כך בכל פעם, ללא יוצא מן הכלל.