שלום, אני אורי (28) מירושלים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הייתי בחור חלש בלימוד, תמיד קנאתי באלו שלומדים ונהנים, ויש להם יכולת לשבת. לי היה קושי לשבת וקושי להתרכז ולהבין, מאז שהייתי ילד שאובחן עם בעיות קשב וריכוז (A.D.H.D..).
עשיתי מה שיכולתי.
החברים שלי מהישיבה הקטנה עד לקיבוץ בישיבה הגדולה, היו אותם חברים. כל אחד מהם היה הבן של 'ההוא מהדגים', והבן של 'ההוא מרשת המזון' והבן של 'ההוא מרשת חנויות החליפות', משפחות אמידות במיוחד. נהניתי מזה מאוד, הייתי הרבה אצלם, והרגשתי חלק מהם. הם מאוד אהבו אותי, וראו בי כחבר לחיים, אולי בגלל הפשטות שהייתה בי.
דווקא בגלל הקשיים בלימוד, ובעקבות זה הרצון לעשות כסף, חיפשתי שידוך, שתהיה בת של טייקון שיסדר לי את החיים. מה לעשות שלא היו הצעות כאלה עבורי, וכל הצעה הייתה בדיוק כמו המשפחה שלי. מסיטואציה אחת נלחצתי: אם אני ייפגש עם בחורה איכותית שרוצה שאשב ואלמד בכולל. איך אוכל לשבת וללמוד? הרי אני לא בנוי לזה.
אחת ההצעות הייתה: מזל.
היא מצאה חן בעיניי, ואז היא אמרה את הדבר ממנו חששתי: שהיא רוצה שבעלה יישב וילמד, ועל זה היא חונכה וזה מה שאבא שלה תמיד מקפיד להחדיר בבית, וגם הוסיפה: "כל הגיסים שלי אברכים".
לא הייתה לי דרך אחרת לקבל בחורה איכותית, ידעתי שאם אני יצהיר אחרת, הם לא ירצו להמשיך כמו ההצעות הקודמות. כוונתי הייתה באמת להקים בית של תורה, אבל ברמה שלי, עם הקשיים שלי, העיקר בית הכפוף לתורה. אז אמרתי שזו התוכנית שלי, לשבת וללמוד.
בשעה טובה ומוצלחת נישאתי למזל.
נכנסתי לכולל והייתי אברך מן המניין, לא היו לי הרבה ברירות. בכולל כולם היו לומדים ונהנים, ואני? אני הרגשתי מסכן שלא מצליח ליהנות ולהבין, ידעתי בתוך תוכי שלשבת ללמוד זה הסיפור האמיתי, אבל זה היה מעבר ליכולות שלי.
בשבת כשהייתי מתארח אצל חמי, הוא היה מספר לי: "סיפרתי לרב אילוז עליך, שאתה בכולל של הרב בן שושן, הוא אמר שזה כולל רציני ונבחנים שם בכמויות...", והוא גם היה מוסיף בקביעות: "ברוך ה' זכיתי שכל החתנים שלי אברכים".
זה היה מלחיץ אותי.
בכל פעם הרגשתי שחמי משדר לי מסר שגורם לי ללחץ גדול. ובגלל שקושי בלימוד תמיד היה לי, כשהייתי בכולל תמיד המחשבות היו בחוץ, דמיינתי איך אני יכול לעשות כסף, אבל לא היה לי את האומץ לעשות זאת. הבנתי שעם מזל אוכל להסתדר, אבל בשביל חמי זה יהיה משהו נורא. מאידך, הרגשתי כל כך ריק עם עצמי, והתסכול היה בהתאם.
אחריי שנתיים שאני לא ממצה את עצמי, קיבלתי טלפון מחבר שלי.
זה היה אבישי, החבר מהישיבה שהייתי מרבה לבקר אצלו בבית, הבן של ההוא מרשת חנויות החליפות. הוא הציע לי להיות מנהל של אחת החנויות של אבא שלו. "תראה, אני לא מציע את זה לכל אחד, כן?! זה הכנסה של 10,000 שקל בחודש", אמר לי בכנות.
אני זוכר שהחזקתי את הטלפון חזק, בכדי להיות בטוח האם זו הצעה במציאות, או חלום שמגיע ממחשבות אותן אני מרבה לחשוב לאחרונה. "נו, יש שלך כיוון אורי? אתה בעניין? מה אני אומר לאבא שלי?". ההתרגשות הייתה גדולה, לא יכולתי לשאת אותה, "כן, בטח", עניתי בהתרגשות. "יופי, אם ככה, אבא שלי ירצה לפגוש אותך עוד היום, לפני שהוא פוגש את ההצעות שיש לו כבר, הוא כבר ידבר איתך".
עכשיו נשאר לי לחשוב, איך אני אומר את זה לאשתי, ומה חמי יגיד שהוא ישמע על זה. בערב, לפני שהלכתי לישון, דיברתי עם מזל.
לאחר התפילה, המתנתי לרב וסיפרתי לו את מצבי. הוא הכיר אותי מספיק בכדי להחליט לי, ואמר לי: "ברכה והצלחה, רק לא לשכוח לשמור על זמני לימוד קבועים, מה שאתה יכול. על זה, אל תוותר לעולם".
מזל הייתה מאוד בלחץ, היא אמרה שזה יהרוס לאבא שלה את כל הרצף, כל החתנים שלו אברכים, ורק אני כביכול יוצא העובד היחיד במשפחה. "בשביל זה יש דעת תורה", עניתי לה.
למחרת בבוקר נפגשתי עם יונה אבא של אבישי.
"תראה, אני לא יודע אם אבישי אמר לך, אני לא אוהב להעסיק עובדים ללא ניסיון קודם בענף, אבל אבישי לא מוכן לוותר לי. בכל אופן, אני רוצה לשבת איתך על הדרכה והסכם ברור, בוא נשב, תחתום, ותתחיל בעוד שבועיים לאחר הפתיחה", אמר בדריכות.
בכל בוקר הייתי קם מוקדם, מתפלל ותיקין, ויושב ללמוד במשך שעה נושאים שיכולתי. לאחר מכן סידורים שהייתי צריך, וב-11:00 פותח את החנות. בשעה 17.00 הייתי מקבל את העובד למשמרת הבאה, יוצא להתפלל מנחה וערבית, שעה של לימוד, והביתה. כשהייתי מגיע הביתה, ארוחת הערב הייתה מוכנה. מזל הייתה שואלת אותי איך עבר היום, והיינו מפטפטים על היום שעבר.
תמיד בשיחה הרגשתי את הלחץ שלה מאבא שלה, אני הבנתי אותה, היא לא רוצה לאכזב אותו. היה לי לחץ בשבילה, שמישהו שמכיר את חמי יראה אותי עובד בחנות ויגיד לו. אני כבר השלמתי עם זה, אחרי שהרב שלי בירך על העניין. אבל ברוך ה' הייתי עסוק בהצלחה שהייתה גדולה, והמכירות היו גבוהות מהרגיל.
• • • •
יום אחד זה קרה, החנות הייתה מלאה בקליינטים, ואני הייתי מנצח על המלאכה. ואז נכנס לחנות מישהו לא צפוי:
זה היה חמי בכבודו ובעצמו.
הייתי מבולבל: ללכת משם אני לא יכול, להישאר שם שהוא יראה אותי, זה יעשה בלגן. מה לעשות? במידה רבה פיתחתי כעס גדול עליו. "למה אתה גורם לי להרגיש ככה, למה אני צריך להיות בפוזיציה הזו?", חשבתי בכעס.
העמדתי פנים כאחד הקליינטים.
חמי הסתכל עליי, והחל בתהליך העיכול...
לא היה משהו שיכל להסביר לחמי את הקושי שלי, חוץ מהדרך הזו. הרגשתי שהוא נשלח במיוחד עבורי. מאשתי שמעתי שהיו דיבורים על העניין בבית חמי, והוא מאוד לא אהב את החלטתי. אני מבין אותו, הוא הספיק להתגאות בי בפני כמה מחבריו, זה הרס לו הרבה, ובצדק. היה לו קשה לקבל את זה. בפרט שהצהרתי שאני אשב ללמוד בכולל. אבל למדתי קודם כל להבין את עצמי.
לי היה קושי להבין, מדוע הוא מבין את האברך הצעיר מהכולל שלו, אבל אותי עדיין לא.
כל האווירה הזו בה חייתי, שהייתי צריך להיות בלחץ מציפיותיו של חמי, נעלמו. התחלתי לחיות באמת, לא בשביל מישהו. אני יודע שהמצב שלי אינו רגיל, והחיסרון הוא בי, בגלל קשיי הלמידה שלי, והלוואי והייתי יכול לשבת, וליהנות מהחיים באמת מלימוד תורה. העיקר שאני עושה זאת עכשיו לפי היכולות שלי, ולא מפספס את זמני הלימוד, ויהי מה.
כיום, הקשר שלי עם חמי טוב מאוד, הוא הצליח להתגבר על הקושי, ואנו לומדים חברותא ב'משנה ברורה' פעם בשבוע.
• • •
לפעמים אנחנו בוחרים לנהל את בני ביתנו, דרך מסרים סמויים. לתת להם להבין שמצפים מהם להיות משהו שהם לא בנויים אליו. במקרה הטוב אנו יוצרים אצלם אדישות מהמצופה, במקרה הרע הם מפתחים נוגדנים לדברים חשובים ביהדות בגללנו, והופכים להיות ממורמרים וחסרי מעש, או מרגישים צורך להעמיד פנים ולשחק משחק תמידי בכדי לרצות אותנו.
בואו נשים את כולם בצד, ונדאג להסתדר עם הקרובים אלינו, לפני שנסתדר עם אלו שלא נעים לנו מהמבטים שלהם. אם נדע לקבל את בני הבית שלנו, אנו נרוויח אותם בגדול, ולא נפספס את העולם הרוחני אותו הם כן רצו לבחור, גם אם הוא לא לפי החלומות שלנו.