כשאשת האברך נשברה וזעקה: "אתה רוצה לרצוח את אשתך עם לימוד התורה שלך?!"

>> למגזין המלא - כנסו

מאז ומעולם בכל מקומות לימודיי הייתי ילד מאוד טוב והלכתי לפי כל הכללים. התנהגתי בדרך ארץ, ישבתי ולמדתי בצורה יוצאת דופן ובהתמדה רבה.

הוריי היו גאים בי, המורים והרבנים שלי היו גאים בי. כשנכנסתי לישיבה קטנה נכנסתי כמובן מאליו לישיבה קטנה בעלת השם הטוב ביותר, גם שם המשכתי ללמוד ברצינות והיה לי שם של אחד מהבחורים המצטיינים בישיבה.

כך גם בישיבה גדולה, נכנסתי לאחת הישיבות הטובות שיש וגם שם יצא לי שם מאוד טוב.

כשהגיע זמן השידוכים הצעות מטבע הדברים לא היו חסרות, הצעות מעולות של הורים טובים לבחורות טובות.

אבי התעקש שאני אקבל שידוך רק אם נותנים לי דירה.

לאחר כחצי שנה של תקופת השידוכים התארסתי עם בחורה טובה ומיוחדת.

קיבלתי בחורה נאה צנועה וחסודה וגם... דירה. התחתנו בחתונה צנועה ושמחה והחיים החלו לזרום על מי מנוחות. למדתי בכולל יום שלם, חזרתי הביתה אכלנו ארוחת ערב יחד וחזרתי לשעתיים נוספות בכולל ערב.

לא היה לי הרבה זמן להיות עם אשתי ולעזור לה בבית, ישבתי ולמדתי כל הזמן. אבל איך שהוא הזוגיות שלנו הייתה בסדר - אשתי לא אמרה כלום רק דאגה לי ופינקה אותי, הכול כדי שאני אשב ואלמד תורה בשקט ובשלווה.

הכול היה טוב ומקסים עד שברוך השם נולד לנו הילד הראשון, ראיתי שלאשתי קצת קשה אבל היא לא אמרה מילה.

גם אם הייתי רוצה לעזור לה לא היה לי זמן! כי הייתי שעות רבות מחוץ לבית.

אבל כאשר הגיע הילד השני והשלישי אשתי התחילה לבקש ממני עזרה בבית. הייתי קצת עוזר לה ואז מתחמק וממהר לכולל ובערב מיהרתי לכולל ערב.

בצהרים בכלל לא הייתי חוזר הביתה והמשכתי ללמוד עם החברותא שלי.

היה זה יום אחד חזרתי בלילה הביתה אחרי כולל ערב ואחרי תפילת ערבית. נכנסתי הביתה ואני רואה את אשתי יושבת בסלון על הספה ובוכה בדמעות שליש!

"מה קרה לך?" שאלתי.

היא לא ענתה! שאלתי שוב: "אשתי היקרה מה קרה, הכול בסדר?"

היא שתקה כמה דקות תוך כדי שהיא ממשיכה לבכות, "לא נעים לי להגיד", היא אמרה לבסוף, "אבל כבר אין לי כוח, אני מרגישה שאני לא שורדת. פשוט אין לי כוחות. אני לא יכולה יותר גם לעבוד מחוץ לבית וגם לעבוד בבית עם ארבעה ילדים ואין לי כמעט שום עזרה ממך. אני יודעת שאתה לומד וזה חשוב לי ביותר אבל אני לא שורדת כך".

לא יודע מה חשבתי באותו רגע, אולי זה היה גאווה טיפשות - שילוב של שניהם - או סתם פליטת פה ואמרתי לה: "אבל ידעת לפני החתונה שאני לומד יום שלם ורצית בעל שילמד כל היום".

האמת, שישר תפסתי מה שאמרתי, אבל זה כבר היה מאוחר!

הבכי של אשתי התגבר, "מה אתה רוצה? שאני אקרוס! מה אתה לא מבין?! אתה רוצה בלימוד תורה שלך לרצוח את אשתך?!"

זו הייתה הפעם הראשונה שאשתי כך דיברה אליי. אבל אני לא שמעתי כנראה עדיין את פעמוני העזרה, שאשתי במצוקה והיא צריכה שאני אהיה איתה ושאני צריך לעשות משהו שינוי עם עצמי.

אולי כי כך ראיתי בבית הוריי - אבי גם היה לומד בכולל יום שלם אבל אמי הייתה מהנשים של פעם, היא הייתה עושה הכול ואבי לא היה נוקף אצבעו בבית רק היה מגיע בצהרים ובערב הביתה כדי לאכול.

להעיר הערות הוא ידע גם ידע... וזהו.

אולי בגלל זה כך התנהגתי.

זו הייתה שיחה ערב לא נעימה, אמרתי לה שאני אשתדל יותר לעזור.

אבל לא עבר שבוע מאותה שיחה ושוב חזרתי ללמוד בכולל ושכחתי ממשפחתי הקרובה...

היה נראה שהחיים שבים למסלולם, לפחות כך חשבתי...

אבל, בוקר אחד אני רואה שאשתי ממשיכה לישון, כשתמיד היא קופצת לפניי מהמיטה.

ניסיתי להעיר אותה והיא אומרת לי: "אני לא יכולה לזוז יש לי חולשה בכל הגוף שלי".

ואני שוב בטיפשותי ובחוסר הרגישות שלי אמרתי לה: "אבל אני מאחר לכולל!"

"בעלי היקר, אני פשוט לא יכולה לקום מהמיטה, אתה לא מבין", אמרה בשקט.

מאותו יום משהו השתנה. אשתי שכבה במיטה ככה כשבועיים. "אני מרגישה חולשה ואין לי כוח", אמרה שוב ושוב.

הלכנו לרופא המשפחה הוא שלח אותה לעשות בדיקת דם כללית והכול היה תקין. אבל אשתי שוב הרגישה לא טוב.

חזרנו לרופא והוא שלח אותה שוב לעשות בדיקות יותר מקיפות אבל כל התוצאות היו תקינות.

אז הנה אני אצלך, הבנתי שאם זה לא משהו פיזי אולי זה משהו בזוגיות שלי.

אולי משהו אצלי לא טוב".