לפני שלושים יום, ביום שלישי י בסיוון העולם השתנה.
"יום שלישי שנכפל בו כי טוב" הוא יום שאמור לייצג את הטוב שיש בעולם, אך ביום זה נגזרה הגזירה וטובתו של העולם נלקחה בפטירתו של מרן הר"ר גרשון ירחמיאל אדלשטיין זצ"ל.
במשפחתנו הבשורה הכתה באופן קשה במיוחד שהרי "ר' גרשון", כפי שכונה בפי כל, היה בן דוד של סבתי והתקיים קשר מיוחד עימו, כשזכיתי שהוא ייטול חלק בחתונתי ובכל השמחות המשפחתיות. אבל קרבת דם לר' גרשון הייתה שולית לחלוטין, משום שאת היחס החם והאוהב הוא העניק לא רק לקרובי משפחתו אלא כל אחד ואחד שנכנס בדלתות הבית ברחוב ראב"ד בבני ברק הרגיש אהוב, רצוי ומצא אוזן קשבת אצל מי ששיכן שמו בבית הזה.
בלעם הרשע בין כל הברכות שבירך בעל כורחו את עם ישראל מביע משאלת לב ובקשה מאוד מוזרה.
"תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו".
בלעם הרשע שעמד בראש בית המדרש של "תלמידי בלעם הרשע" המאופיינים בעין רעה רוח גבוהה ונפש רחבה (אבות ה,יט), כמה ומתאווה למיתה כמו שזכו האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב - מיתת נשיקה מתוך שיבה טובה ואריכות ימים.
למה ללכת רחוק כשאפשר אפילו לומר בוודאות שבלעם הרשע היה מתאווה גם למיתה כמו שזכה ר' גרשון זצ"ל – במיטת בית חולים עם העט ביד באמצע כתיבת השיעור שהיה אמור למסור. למרות שהגוף מאותת על חולשה ומתקשה לעמוד בקצב של בעליו, הנשמה העצומה הדבקה בלימוד התורה הקדושה לעדרים מבקשת להמשיך הלאה. וכמו שהתבטא אחד מגדולי הדור שליט"א שיציאת נשמה מתוך דבקות בתורה הוא דבר שלא נשמע בדורות שלנו. האם לכך בלעם לא התאווה?
וההלוויה הענקית שהתקיימה מספר שעות לאחר יציאת הנשמה, בה השתתפו מאות אלפים שנהרו במהירות על מנת להספיק וללוות את שריד דור דעה, ובכך לחוש ולהרגיש במשהו את קיומו של ענק הענקים הזה בדורנו – ללוייה כזו בלעם ודאי השתוקק!
אך כאן טמונה טעותו של אותו רשע. כדי למות כך צריך גם לחיות כך.
מאה שנותיו של ר' גרשון היו ללא ספק מאה שנות תורה. מעל מיטתו היתה תלויה תמונת אימו ע"ה שנפטרה ממחלת הטיפוס ל"ע, וסימנה אולי את החיים הקשים של ר' גרשון. אך הוא הטביע את יגונו בתורה וכילד צעיר בן 10 למד הרחק מהבית אצל רבנים שונים.
כאשר בשנת תרצ"ד בל"ג בעומר הגיע לארץ ישראל עם אביו הרב צבי יהודה זצ"ל ואחיו הרב יעקב זצ"ל לרמת השרון, התברר שאין שם מקומות לימוד מתאימים למד בבית עם אביו ואחיו כשהם ישובים על ארגזי תפוחים מעץ בהעדר רהיטים, גם אז לא נשבר אלא המשיך ללמוד ולהתעלות.
ובשנת תשע"ה כשאותו גביע לבן סורר התעופף אל דמותו הקדושה, סבי ר' עוזיאל עציוני ז"ל עלה לביתו למחות על ביזוי כבוד התורה. מה רבה פליאתו כשקיבל את התשובה "ר' עוזיאל למה אתה לוקח ללב? בסך הכול בחורים רצו לשמוח ואני עזרתי להם...". ואף לאחר מספר שנים כשאחד מהבחורים ביקש ממנו סליחה, אמר לו ר' גרשון "אני כבר מחלתי לך ממזמן, אבל עכשיו אני מבקש שתברך אותי. נדרשו ממך כוחות נפש עצומים והתגברות על המידות לבוא היום, ואתה ראוי לברך אותי"!
כשחיים בצורה כזו אפשר גם להיפטר בצורה כזו.
זו היתה טעותו של בלעם הרשע - לא ניתן לחיות חיי הוללות ולצפות לפטירה שמיימית, רק אדם כמו ר' גרשון שכל חייו היו לימוד תורה ועבודת המידות זוכה לאחרית כזו.
מו"ר המשגיח הר"ר חיים וולקין זצ"ל היה מביא חידוש ששמע מחתנו של החפץ חיים, ר' מנדל זקס, ששמע אותו מהר"ר אלחנן וסרמן הי"ד ששמע אותו מיהודי בראדין:
נאמר בתהילים: "הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו" (ק,ג) מה הפרוש צאן מרעיתו? כתוב במסכת בבא בתרא דף לו.: "הנהו עיזי... אין להם חזקה? שאני עיזי דמסירה לרועה... ומידא לידא משלמי" פרושו שהצאן בנהרדעא נחשב מוחזק משום שהוא נמצא אצל רועה, והרועה דואג שהם יגיעו בשלימותם לרועה הבא אחריו כאשר הוא מסיים את תפקידו. כך גם הקב"ה דואג שאנחנו הצאן שלו נעבור מרועה לרועה, ממנהיג למנהיג, וכך נישאר תמיד מוחזקים.
תהא נשמתו של מו"ר הר"ר ירחמיאל גרשון בן הרב צבי יהודה זצ"ל צרורה בצרור החיים וימליץ טוב בעדנו שלא נישאר כצאן אשר אין להם רועה, ונזכה במהרה בימינו לביאת גואל צדק אמן.