גם כשעזבתי את הכולל נשארתי תלמיד חכם // בצלאל שטאובר

בצלאל שטאובר

כשעזבתי את הכולל

ביום בו עזבתי את הכולל הייתי קצת מסוחרר. זה היה יום סתמי לגמרי, יום ראשון של תחילת זמן קיץ שבו קמתי בבוקר ולא הלכתי לכולל אלא לעבודה. לקח זמן עד שהצלחתי לעבד את רגשותיי, והבנתי שאני חש מוחמץ.

כל חיי שאפתי להיות תלמיד חכם, ואכן הלכתי והתקדמתי ליעד הזה. לא תמיד היה קל: היו משברים, עייפות, חוסר סיפוק, והקושי הכלכלי שהלך והחריף – עד שהכריע אותי והוציא אותי לעבודה - ועדיין היה ברור לי מהו ייעודי בחיים. והנה, אין לי יותר ייעוד.

חלף הזמן והבנתי ששעון הת''חיות שלי לא רק נעצר; הוא הולך אחורה. בדיונים עם הגיסים בשולחן שבת הייתי חד פחות, הגמרא נעשתה מטושטשת יותר בזיכרוני, והעולם שהיה לוז חיי הלך והפך לנחלת העבר.

שנה אחרי שעזבתי את הכולל החלטתי ללכת לשיעור דף היומי. גם זה היה יום סתמי של אמצע חורף. אני לא זוכר מה למדו שם, זוכר רק את תחושת הכשלון שליוותה אותי: אני, שלא ישבתי בספסלים האחוריים של הישיבה, הולך לשיעור דף היומי כמו "בעלבת פשוט". גרוע מזה: הייתי מגיע לשיעור עייף מיום עבודה, וכמו הקלישאה שממנה פחדתי – מתקשה להתרכז, ומחזיק את עצמי בקושי כדי שלא להירדם. אחרי תקופה החלטתי לעזוב.

בשלב זה החלטתי להתייעץ עם מו''ר, הרב אליהו מאיר פייבלזון, ראש ישיבת פתחי עולם, והוא הציע בפני תפיסה שלמה בנוגע למצוות תלמוד תורה שמצאתי בה פתרון לדילמה שלי. בשורות הבאות אנסה לשתף אתכם בדבריו בתקווה שמי שצריך בכך ימצא בהם את מה שאני מצאתי:

כיצד קובעים עתים לתורה

ראשית, אין זה נכון (כפי שחשבתי) שיש שתי אופציות: להיות ת''ח, דהיינו ללמוד בכולל כל החיים, או להיות עם הארץ (לעבוד). ישנה אופציה שלישית, והיא זו שדורשת התורה מכל יהודי.

מדאורייתא חייב כל יהודי לקבוע עתים לתורה. על כך נישאל בשמיים ''קבעת עתים לתורה?'' על זה כתב הרמב''ם:

"כל איש מישראל... חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר, והגית בו יומם ולילה"

אך אותה קביעות עתים לתורה, ביאר הרב פייבלזון, אינה קביעת עת לשבת בה באווירת הגמרא, ללא תועלת מעשית; אלא זוהי קביעת עתים לתלמוד תורה. וכשם שלימוד בכל תחום בעולם משמעו קניית דעת, ולימוד חשבון מטרתו ידיעת חשבון, כך גם בלימוד תורה – הלימוד צריך להיות מכוון לידיעת התורה.

איך יודעים את התורה? בדיוק כמו בכל תחום אחר: צריך לתכנן את זה. כאשר מספר לי מישהו ''אני רוצה ללמוד תכנות'' הוא מפנה לו זמן, קונה ספרים מתאימים, מצטרף לתוכנית רלוונטית, ולומד ברצינות עד שידע. אותו הדבר בלימוד תורה. אם אני רוצה לדעת את התורה, עלי לתכנן את הלימוד שלי כך שיאפשר לי לדעת אותה. לשם כך עלי לבחור לי זמן ביום בו המוח שלי צלול, נושא שחשוב לי להקיף, ושיטת לימוד שתאפשר את זה. נכון, לא אוכל לדעת את כל התורה, אבל אוכל לדעת חלק ממנה, וחלק זה יכול להיות משמעותי. למשל, אני יכול להחליט להכיר לעומק את הלכות שבת. זה פרויקט שיימשך כמה שנים, אבל הוא אפשרי. לחלופין, אולי אבחר תחום הקשור למקצוע שלי, וכך אוכל להעניק לחיי המעשה שלי זווית רוחנית.

כאשר לימוד התורה נעשה באופן שיטתי, על מנת להתקדם בו ולדעת את התורה, הלימוד משנה את חיי האדם בכלל.

הרב פייבלזון סיפר לי על סבו, הגאון רבי יואל קלופט זצ"ל מחיפה, שהתמנה לרב בית כנסת פשוט. בצהרי שמחת תורה הראשון לכהונתו הופתע הרב החדש לגלות את כל בני הקהילה דופקים על דלת סוכתו השוממה; הם הגיעו להיפרד מן הסוכה. כיהודים שבאו מחו''ל, ידעו שהפרידה מן הסוכה מתרחשת בשלהי שמיני עצרת, ולא היה להם מושג שדבר זה קשור בחובת ישיבה בסוכה, ושבארץ ישראל אין חובה לישב בסוכה בשמחת תורה. דבר זה אפיין את כל הווייתם הדתית, שהייתה הוויית 'עמי הארץ', יהודים המקיימים מצוות אבל אין להם כל ידיעה על העקרונות המנחים אותן. הוא ייסד בבית הכנסת שיעור במסכת בבא קמא. לא היה למתפללים הרבה זמן פנוי, ולכן למדו רק שלוש פעמים בשבוע. אך הלימוד לא היה לימוד מהיר שמטרתו לסמן וי על ישיבה מול ספר, אלא לימוד מעמיק ויסודי, שכוון על מנת להבין באמת את מסכת בבא קמא. כתוצאה מכך, הם עשו סיום על המסכת רק אחרי 18 שנה.

אותן 18 שנה שינו את חייהם.

הם הפכו מ'עמי הארץ' ל'יודעי ספר'. היהדות שלהם הוגדרה עתה סביב לימוד התורה, והם הבינו כיצד פועלת מחשבת התורה. הם הבינו שההלכה צומחת מאיפה שהוא, ויכלו עכשיו לפתוח משנה ברורה כדי להבין הלכה מסוימת.

הלימוד צריך לשנות את חיי האדם

כיצד הבקיאות בהלכות שוורים הנוגחים פרות יכלה לשנות באופן ממשי את חיי אותם וינאים, שמן הסתם לא רק שלא היו איכרים, אלא גם לא כיהנו כשופטים בתביעות נזיקין, התשובה היא שמסכת בבא קמא לא באה ללמד אותנו ששוורים נוגחים פרות, אלא את החשיבות העצומה שמעניקה התורה לעובדה ששוורים נוגחים פרות, כלומר לדיני ממונות בכלל, לשמירת ממונם של יהודים, ולהעמדת הצדק על תילו. לדבריו, כאשר יהודי מפנים את המחשבה הזו, הוא מפנים את ערכי התורה לתוך חייו, והללו משתנים.

דבר זה אינו ייחודי למסכת בבא קמא, אלא לכל מקצועות התורה, שבכל אחד מהם טמונים ערכים עמוקים המסוגלים לשנות את חיי האדם. זו מטרת התורה: כשמה, היא מורה. היא נועדה להורות לבני ישראל את אורחות חייהם: הדברים שהיא אוסרת, הדברים שהיא מצווה, והערכים שאליהם היא מחנכת. לימוד תורה שיטתי ומתוכנן יחנך אותנו להפנים את אורחותיה.

כולנו, ללא יוצא מן הכלל, נעים על סקאלה. בקצה האחד ניצב מי שכינו חז''ל 'עם הארץ' – היהודי שאין לו היכרות עם התורה, וממילא איננו מקבל ממנה די לחייו. בקצה האחר ניצב ניגודו, ה'תלמיד חכם', זה שבקי בתורה וחי לאורה. ואם אותם מתפללים שלא זכו לחינוך תורני והיו קרובים למדי לעמי הארץ, הצליחו להפוך ליודעי תורה, הרי אנחנו, שלמדנו בישיבות ואנו קרובים הרבה יותר לאידיאל הת''ח, נדרשים בסך הכל להמשיך באותה דרך בה חונכנו, ורק לפעול ביעילות על מנת לשמר את מצב ההתקדמות התורני שלנו.

אכן, לא נדע את כל התורה, אך בדיוק על זאת אמרו חכמים ''לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה.'' לאמור, לימוד התורה הוא אינסופי, וגם תלמידי החכמים הגדולים ביותר לא יגיעו עד תכליתו. כל ידיעה שנזכה לה בתלמוד תורה מזכה אותנו בשכר נצחי, ועלינו להשתדל להרבות בכך בהתאם ליכולתנו – וככל שנפעל כך נקבל, שכן הבוס שלנו נאמן הוא, ויתן לנו בעין יפה, לפי מה שיכולנו לפעול.

וכך, אם תפיסתי המוקדמת הייתה שידיעת התורה היא עניין לאברכים, ואילו על אדם עובד נגזרה שקיעה איטית ובטוחה ל'עם הארציות', הרי התפיסה שפרשתי כאן מלמדת שגם אני חייב במצוות תלמוד תורה, ושמצווה זו אינה מורה על שמיעת שיעור חסר הקשר, אלא לימוד מתוכנן המוביל לידיעה, לבקיאות בתורה והעמקה בה. אין זה לימוד 'בדיעבד' שדוק כישלון נטוי עליו, אלא קיום איכותי וראוי של מצוות תלמוד תורה. במילים אחרות, גם לי ולכם יש חלק בתורה.

חשוב מאוד: אל לנו לראות את לימוד התורה כ'מס' שעלינו לשלם. כביכול העולם מחולק לעולם החול, שבו אין שום ערך דתי, ולעולם הקודש, ועלינו לתת שעה או שעתיים ביום כקרבן לקודש. נגד מחשבה זו כתב הרמח''ל במהדורה המוקדמת של ספר 'מסילת ישרים' ''עיקר חובת האדם הוא להיות כל פנייתו רק לבורא יתברך שמו, ושלא יהיה לו שום תכלית אחר". כך שלימוד התורה יהיה כפנינה בלב חיינו, ויתר מעשינו יכוונו סביבה ולאורה. כך יהפכו חיינו למוארים באור התורה, שמטרתה להיטיב לבני ישראל ולכוון את חייהם לאושר גשמי ורוחני – ''ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' א-לוהינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה''.

מעלת תלמידי חכמים

אמנם, לתלמידי החכמים הלומדים תורה יומם ולילה, נועד תפקיד נשגב לאין ערוך; אלו מי שעליהם כותב הרמב''ם בהמשך דבריו "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים". כאמור, חובת מצוות תלמוד תורה היא לקבוע עתים לתורה, אך אפשר לקיים את המצווה 'כראוי', כשם שלדברי הרמב''ם אפשר לקיים מצוות תפילין כראוי ולהניחם יומם ולילה וכשם שאפשר לקיים מצוות סוכה כראוי ולא לצאת כלל מהסוכה – אך החובה המינימלית היא להניח תפילין בקביעות יום יום, ולאכול בסוכה כזית ראשון וסעודות קבע.

לא במקרה ניתנה התמסרות זו רק ל''מי שנשאו ליבו''; מכיוון שזוהי התמסרות מוחלטת של אהבה ללימוד התורה, אין היא יכולה לצמוח מתוך חובה, אלא רק מתוך רצון טהור.

• בצלאל שטאובר, הינו יועץ אסטרטגי יו"ר הועד המנהל של "פתחי עולם". S

_____________

1 הלכות תלמוד תורה א, ח

2 אבות ב, טז

3 מסילת ישרים מהדורה קמא א

4 דברים ו, כד

5 הלכות תלמוד תורה ג, ו

6 הלכות תפילין ד, כה

7 הלכות סוכה ו, ה