חיים, החליט ללכת לישון בליל שבועות; ואז המשגיח דפק אצלו בחדר

• מגזין שבועות המלא - כנסו עכשיו

איך הסתיים הלילה?

• • •

"הייתי בשיעור א', בחור צעיר ומלא שאיפות רוחניות", הוא פותח את סיפורו. "ישבתי בערב חג השבועות עם דף ועט ועשיתי חשבון: סעודת החג מסתיימת בסביבות השעה 11.00 בלילה, וסדר הלימוד של חג השבועות מסתיים בסביבות השעה 5.00 בבוקר. מה שאומר, שמדובר ב-6 שעות לימוד".

"אני מכיר את עצמי וכנראה שגם הלימוד בלילה לא יהיה רצוף. הפסקות שתיה ואבטיח, קפה, וטעימות מעוגת הגבינה ייקחו ממני לפחות חצי שעה, וגם בזמן שנותר אני עלול להיות עייף...

"מנגד - בערב החג שיערתי שאלך לישון כדי להתכונן ללילה וכך 'אשרוף' את כל שעות אחר הצהריים, וגם ביום שלמחרת כנראה שאשן ולא אפתח ספר".

"החלטתי שבמקום ללמוד בליל שבועות - אלמד כל אחר הצהריים של ערב שבועות, אלך לישון בליל שבועות וביום חג השבועות אלמד במהלך הבוקר והצהריים כשכולם ישנים".

"שמעתי שגם הרב אלישיב נהג לעשות ככה", מוסיף חיים, אבל הסיפור עוד רחוק מלהסתיים.

• • •

"התיישבתי מול הגמרא בערב חג השבועות, והלב שלי לא היה שלם. שאלתי את עצמי אם אני יותר חכם מהרבנים שלי, והאם הלילה הקדוש הזה לא שווה יותר מכמה שעות של לימוד? המחשבות האלו טרדו את מנוחתי והתקשיתי להתרכז. הלכתי להתארגן לחג, לבשתי את בגדי השבת, התפללנו ואכלנו סעודה.

"הסעודה הסתיימה, ואני ירדתי בשקט לחדרי הפנימיה החשוכים. לבשתי פיג'מה, ניסיתי להירדם אך הקולות הלוהטים מבית המדרש בקעו מבעד לחלוני, וטרדו את מנוחתי. קינאתי בבחורים שלומדים בהתלהבות והרגשתי תחושה קשה של חוסר שייכות. הם לומדים בהתלהבות, מתפלפלים האחד עם השני ומרגישים תחושה מופלאה של שותפות גורל.

"לא הבנתי למה אבל התחלתי להתגעגע פתאום להורים שלי ולעוגות הגבינה המופלאות שרק אמא שלי יודעת להכין. הבנתי שהיצר הרע מונע ממני לישון, העליתי את השמיכה אל מעל לראש וניסיתי להירדם.

"רעש של פסיעות מהירות קטע את מחשבותיי הנוגות. התכווצתי בתוך מיטתי וחששתי שיראו אותי. 'בטח יעבור פה בחור, ויחשוב שאני סתם הולך לישון בליל שבועות, איזה פדיחות', חשבתי לעצמי בפחד, אבל המציאות התגלתה כהרבה פחות נעימה.

• • •

המשגיח עמד בפתח החדר.

"אתה מרגיש טוב?", הוא שאל אותי בדאגה.

"כן. זה לא מה שהרב חושב", מיהרתי לומר לו. "עשיתי חשבון שאני מרוויח שעות לימוד אם אני לומד בערב החג ומחר, והחלטתי ללמוד יותר שעות במקום ללמוד בליל שבועות", אמרתי לו.

"זה מקסים". הוא אמר וחייך אלי. "אבל אני רואה שאתה מתקשה להירדם, אכפת לך לעלות אלי לחדר ולשוחח איתי? אני יודע שאתה חרד על זמנך, אבל הניסיון שלי אומר לי שכדאי שנשוחח", הוא הציע.

התלבשתי בבגדי השבת, נעלתי נעליים, ענבתי את העניבה, ועליתי לחדרו בחשש. מקווה שיהיה לי נעים שם - מעולם לא שוחחתי עם המשגיח שיחה של מעבר לכמה דקות...

• • •

לאחר כמה מילות נימוסין, הוא שאל אותי שאלה לא צפויה:

"אתה יכול לספר לי על ה"ליל שבועות" שהיה לך בשנה שעברה, כשהיית בשיעור ג' בישיבה קטנה?".

לא הבנתי למה הוא שואל את השאלה הזאת, אך מיהרתי לענות לו. "הייתה אצלנו אווירה מדהימה", אמרתי. "למדנו בהתלהבות ובחשק, 'דיברנו בלימוד' והגענו לאושר עצום מהלימוד. לא שמתי לב שהזמן עבר, וכשחברים שלי קמו לרקוד "ובאו כולם" הצטערתי לגלות שהלילה הקסום הזה הסתיים", אמרתי לו, ולא ידעתי למה העיניים שלי דומעות.

הוא הנהן בראשו באיטיות. "אני מבין, נשמע כמו חוויה מעולה", הוא אמר בקול שקט. "הרגשת שייך, היית חלק, היו לך חברים והיה לך מעמד חברתי. ואיך אתה מרגיש עכשיו?", הוא שאל אותי ואני פרצתי בבכי.

התביישתי כל כך.

• • •

רציתי לשתף אותו בבדידות שלי, ובמעמד החברתי הרעוע שלי, אבל לא רציתי שהוא יחשוב שאני בחור 'לא יוצלח'. רציתי שהוא יעריך אותי, אבל מה כבר נשאר מההערכה שלו אלי אחרי שהוא רואה אותי ישן בליל שבועות ובוכה מול העיניים שלו?

הוא ניגש למקרר והוציא ממנו עוגת גבינה שנראתה מעולה, וקנקנן עם שתיה קרה. "תשתה", הוא אמר לי ברוך. "אל תתבייש ממני, גם אני הייתי בחור כמוך", הוא אמר.

"גם אני הייתי בשיעור א', גם אני יודע עד כמה קשה לעבור ישיבה, וגם אותי הפחידו מחשבות כמו "האם המשגיח 'אוחז' ממני", ו"האם חברים מהישיבה ניגשים לדבר איתי בלימוד", הוא שיתף בכנות.

הרמתי את העיניים והסתכלתי עליו. הוא הביט בי ברוך, וגם העיניים שלו היו מבריקות. "אתה לא צריך להתבייש בזה. כולנו בני אדם אנושיים וכולנו רוצים לקבל הערכה וחום. כולנו רוצים להרגיש רצויים, ואנחנו צריכים להיות מספיק אמיצים כדי לדבר על הצרכים הרגשיים שלנו בקול", הוא אמר, ואני הייתי חנוק מדמעות.

התרגשתי כל כך מהאכפתיות שלו ממני.

ראיתי את העיניים האוהבות שלו, וזה בדיוק מה שהייתי צריך. בתוך ים הבדידות שהקיפה אותי באותה התקופה, ובתוך תחושת הניכור שחוויתי בתחילת הישיבה הגדולה הרגשתי שיש לי בית.

"אני תמיד מחכה לך פה בחדר", הוא אמר לי. "אתה יכול תמיד לדפוק ולהיכנס ואתה אפילו לא צריך סיבה. אם מתחשק לך לבוא לבקר אותי אתה תמיד מוזמן ואתה לא צריך לספק הסברים", הוא אמר. "חוץ מזה שגם המשגיח זקוק לחברים", הוא קרץ לי.

"אתה יכול לחזור לישון", הוא אמר לי, "אל תרגיש לא בנח ממני, אני מאד מאמין בך ואני סומך על שיקול הדעת שלך. אבל אם תרצה בכל זאת - אני אשמח לסדר לך חברותא עם הר"מ שלך, דיברתי אתו ואני יודע שהוא ישמח מאד ללמוד איתך", הוא אמר לי והלב שלי המריא.

• • •

מאותו ליל שבועות - החיים שלי השתנו.

הרגשתי שיש לי מקום בישיבה, ושיש מישהו שאכפת לו. הביטחון העצמי ששידרתי מאז אותו הלילה מגנט אלי את חברי לשיעור וסייע לי במציאת חברותות ואף בביסוס מעמד חברתי יציב, והרגשתי חלק בלתי נפרד ממשפחת הישיבה שבה למדתי.

עברו שנים, הקשר עם המשגיח ניתק, ואני הפכתי לאחד הבחורים הכי מוערכים בישיבה. לא נותר זכר לקשיי ההסתגלות הראשוניים, צברתי ביטחון והשתדלתי להתייחס לבחורים הצעירים בכבוד ובהערכה, ואף לשים לב לבחורים שצריכים לשמוע מילה טובה.

• • •

כשהתארסתי, ניגשתי לראש הישיבה ושאלתי אותו האם אוכל לבקש מהמשגיח 'לסדר לי קידושין', בניגוד למקובל שראש הישיבה הוא זה שמסדר קידושין... הוא הרים גבה ואמר לי שהוא מעולם לא שם לב לקשר מיוחד שקיים ביני לבין המשגיח - אולם כשסיפרתי לו את הסיפור הזה הוא התרגש כל כך, ואמר לי שהוא לא יודע במה הוא זכה לכהן בראשות הישיבה לצדו של כזה משגיח מופלא.

• • •

גם אם אתם לא משגיחים בישיבה - נסו להשגיח בבחורים שסביבכם.

אני בטוח שתמצאו כאלו שמרגישים תחושות של חוסר שייכות. תמיד תוכלו למצוא בחור שמרגיש תלוש, שלא מצא חברותא או שקשיי ההתחלה מאיימים להכריע אותו.

הציעו לו עזרה, נסו לסדר לו חברותא ופתחו בפניו את ליבכם. נסו להיזכר ברגעי ההתחלה שלכם, ובטוח שתמצאו לו מקום גדול בלב. ואולי תגלו שגם לכם יש את היכולת להצמיח אנשים.

• רוצים לשתף אותי בסיפורים מיוחדים? יש לכם תובנה שחשוב לכם לחדד? אתם מוזמנים לפנות אליי במייל: israel@kikar.co.il