הי, אני אורי (42) מדרום הארץ. זה קרה לפני 22 שנה, למדתי בישיבה בירושלים, ישיבה שהייתה כל חיי.
הסיפור שלי זה על חבר חדר שלי בישיבה, אליהו, שהיה יותר מסתם חבר חדר.
• מגזין שבועות המלא - כנסו עכשיו
אליהו היה בחור מאוד חד שכל וכשרוני, יושב ולומד, מצליח ומעורב בחברה. אהבתי אותו בגלל שתמיד הרגשתי שיחד איתו אני רק מתקדם - בחכמה, בידע, ביראת שמים ובמידות נאצלות. הוא היה עבורי דוגמא אישית לכל דבר ועניין. הוא גם היה מעורב חזק מאוד בעולמם של הצוות והבחורים בישיבה. כחבר חדר שלו, אפילו להתווכח איתו היה שווה, כי תמיד היה יוצא ממנו משהו טוב.
מוצאי שבת אחד, אליהו חזר מביתו אל הישיבה, ואני הייתי בחדר. הוא נכנס לחדר, אבל פניו לא היו כתמול שלשום. הוא היה נראה מרוגש ומשדר לחץ. היות והיינו שניים בחדר הזה, והייתי מאוד מחובר אליו, אז פתחתי בשיחה.
• • •
מתוכן השיחה הבנתי מיד, שעל אלי עובר משהו מציק או מטריד.
אני ואלי ידועים מאוד בהקפדה על זמנים. אפילו הסיבה שהוא בחר אותי להיות חבר חדר שלו הייתה, בגלל שאני איש של זמנים. תמיד בשעה 23.40 החדר היה שטח סגור - לא היה ניתן לשבת אצלינו ולפטפט, כי מבחינתנו גורל יום המחרת, היה תלוי מאוד בזמן שינה מוקדם. גם לא היה ניתן לראות את מי מאיתנו מדבר בטלפון בזמנים אלו, פשוט היינו יודעים להתנתק מהעולם ולעלות לישון.
בתקופה ההיא, לא היו עדיין טלפונים כשרים, והודעות sms היו בכל טלפון. כמובן, הטלפונים היו פשוטים מאוד ולא היה ניתן לראות בהם מאומה, חוץ משיחות טלפון והודעות.
לילה אחד, קמתי בשעה 01.30 בלילה. אני רואה את אליהו מספיק להסתיר את הפלאפון שלו תחת השמיכה. שום חשד - בבחור המתמיד והמדהים אותו אני מעריך כל כך - לא עלה לי בראש, בפרט עם הטלפון שהיה לו, באיכות מסך של טטריס, שלא ניתן להפיק ממנו שום תועלת.
בלילה השני, אני מתכונן לשקוע בשינה, ואליהו... מתעסק עם הטלפון. זה היה נראה מוזר, אבל הייתי מספיק עייף בכדי לשקוע בשינה. בבוקר, הפרצוף של אליהו אמר הכל. הבנתי שעובר עליו משהו, אבל נמנעתי מלהתערב, בפרט אחרי השיחה שלנו.
בלילה השלישי, כבר לא יכולתי להירדם מרוב סקרנות. מה עובר על החבר הטוב שלי? איך הוא נהיה שקט ומתוח כל כך לאחרונה, ומה אני עוד יכול לעשות עבורו? כשנזכרתי במילים שלו: "הלוואי שהיית יכול לעזור לי", הבנתי שהוא ממתין לעזרה, ואני חייב לעשות משהו עבורו.
• • •
בבוקר, הוא יצא מהחדר בדרכו לסדר א', ואני החלטתי לבדוק משהו.
נעלתי את החדר, הרמתי את הכרית שלו, אחזתי בידי את הפלאפון שלו, ועברתי על ההודעות הכתובות. הבנתי שאליהו חברי הטוב, נמצא בקשר עם בחורה חרדית. מתוכן ההודעות היה ניתן להבין שמדובר בבחורה חכמה ואינטליגנטית לא פחות ממנו. בכל מהלך ההודעות היה ניתן להבין כמה הם חששו לספר למישהו על הקשר, והזהירו זה את זו שלא לשתף מישהו בעניין.
אבל מעבר לכך אלו היו מסרים שלוקחים את אלי למקומות אחרים לגמרי מעבר לקשר האסור הזה, הן מבחינת השקפה שפתאום משתנה, והן מבחינת ההסתכלות. ברור שזה משהו שהקשר הזה הביא, ודווקא בגלל זה היה חשוב לעצור את זה.
ככל שאני עובר על ההודעות אני מבין שהקשר בניהם נעשה חזק וקרוב יותר, ויותר מזה אני מבין, שזה קשר שנמשך כבר שבועיים תמימים.
ההודעה האחרונה היא ההודעה שתפסה אותי.
היה כתוב בה שהם נפגשים הערב בשעה 22.00. הבנתי שזה משהו שאם לא ייעצר עכשיו, כנראה ישליך את חברי הטוב למחוזות אחרים.
ברור היה לי שזו חדירה לפרטיות, אבל הכל התחיל ממחשבה טובה לעזור לאליהו, החבר הנערץ. לא ידעתי איך לנהוג, מה לעשות, זה היה גדול עליי. ולכן החלטתי ללכת לראש הישיבה.
נכנסתי לראש הישיבה. כלום לא עניין אותי, העיקר לעצור את זה, לנסות להעביר את מחשבתו של אלי.
ראש הישיבה שמע אותי, הזדהה עם כל מילה, והיה מאוד אחראי. הוא שאל אותי כמה שאלות, בירר עוד כמה עניינים, ואז עמד על רגליו וקרא לאחד הבחורים וביקש ממנו לקרוא לאליהו. אליהו היה באמצע לימוד, 'שטייגען' של החיים. עוד דבר שהיה קשה לי להבין איך הוא הצליח לעשות, בזמן שהוא מנהל קשר פסול שכזה.
• • •
אליהו לא הלך באותו הערב להיפגש עימה, הוא ישב על ספסל בבית המדרש עם החברותא שלו. את הסיפור הזה אף אחד לא יידע בישיבה, כנראה אפילו עד היום.
רק חודש אחרי השיחה עם ראש הישיבה, שיתף אותי אליהו בעצמו במה שהתרחש בחדר שם של ראש הישיבה. הוא בעצמו עדיין עוד לא ידע מי הדליף את המידע לראש ישיבה. אני חששתי לומר לו שזה אני, בפרט שהיינו חברי חדר, ולא רציתי לשבור את האמון שיש בינינו.
אבל זה הציק לי, הרגשתי שאני חייב לפרוק את זה. זה משהו שהלכתי איתו, חשבתי עליו, והרגשתי קצת פגיעה במערכת האמון בינינו.
זה היה שעה לפני החופה של אלי, לקחתי אותו לצד, ואמרתי לו שאני רוצה להתוודות על משהו.
כשסיימתי לספר לו את זה, הוא הסתכל עליי במבט חודר, מבט שגרם לי להרגיש מבולבל, ולהתחרט על הרגע שהחלטתי לספר לו את זה. אבל אליהו, המשיך להביט בי, ונתן לי חיבוק ארוך וחזק, חיבוק שאת הכאב שלו לא אשכח לעולם. ואז הוא שלח לי את המילים המרגיעות הללו אל תוך האוזן: "אני חייב לך את החיים, אורי".
• • •
אליהו כיום הינו רב קהילה חשוב בארץ הקודש, בעל משפחה של בנים ובנות העומדים ראשונה במלכות.
היו מחשבות שנתנו לי להרגיש שהנה בזכותי אליהו הגיע למה שהגיע, ואם לא אני, אז איפה הוא היה היום. אבל אני תמיד מבין ומרגיש שיש עוד דמות בסיפור הזה, שעליה נשענת ההצלחה הזו.
ראש הישיבה שלי.
אליהו זכה להיות בישיבה עם ראש ישיבה עצום, איש רוח ותבונה, שיידע לומר את המילים הנכונות, בזמן הנכון, עם הטון הנכון, ועם האהבה הגדולה. אבל הכי הכי חשוב שהוא ידע מה 'לא לומר'.
נחשוב לרגע אם היה צועק, ופוגע באליהו מתוך 'כוונה טובה' להוציא אותו מהמצב, מי היה יכול לקחת אחריות, את תגובת ההתנגדות שהייתה יכולה להתפתח אצל אלי שברור שהיה במצב נפשי לא פשוט.
• • •
יש רגעים בחיים שלנו, שהם יכולים להיות רגעים בלתי הפיכים, אלו רגעים שנראה שהכל כבר נגמר, השלמנו עם המצב הרוחני הירוד בו אנו נמצאים וניחמנו את עצמנו במצב הזה.
ואז מגיע הרגע של 'קבלת התורה' האישית של כל אחד מאיתנו.
פתאום מקבלים כוח להתגבר, זה כוח שהקב"ה נותן במקרים הללו. וזהו רגע מרגש שמגדיר את מערכת היחסים שלנו עם מלך מלכי המלכים הקב"ה.
חג שמח ומוצלח, לא פחות מכם.